בש"פ 1438/02 אסף מצרי נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש ביום 20.12.01 כתב אישום, המייחס לו עבירת אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי כתב האישום, ביום 1.12.01 פנה העורר למתלוננת, אזרחית פיליפינית העובדת בישראל, ושאלה האם תהיה מעונינת לעבוד בביתו בניקיון. המתלוננת השיבה בחיוב, ולמחרת היום אסף אותה המשיב ברכבו סמוך לשעה 8:00 בבוקר, הביאה לביתו ואמר לה לעלות לחדרו, בקומה השניה של הבית. לאחר שנכנסו שניהם לחדר, נעל העורר את הדלת מבפנים. המתלוננת ניסתה לפתוח את הדלת, אך העורר חזר ונעלה. העורר חיבק את המתלוננת, הרים בכוח את חולצתה, בעוד המתלוננת מנסה להתנגד על-ידי ניסיונות להחזיר את חולצתה למקומה וניסיונות להדיפת העורר מעליה. העורר ליטף את המתלוננת, בעוד היא מנסה לדחפו מעליה ולהכותו באגרופים. לאחר מכן, דחף העורר את המתלוננת אל מיטתו, ולא אפשר לה לקום ממנה חרף ניסיונותיה. העורר הרים את חולצת המתלוננת, נגע בחזה והפשיל את מכנסיה עד מתחת לברכיה וכל זאת תוך כדי שהמתלוננת בוכה ומתחננת בפני העורר שיניח לה. לאחר מכן, התפשט העורר, ועודו אוחז במתלוננת בחוזקה כדי שלא תקום מהמיטה, ביקש מהמתלוננת לאחוז באיבר מינו. משזו סירבה, נשכב העורר על המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, בניגוד לרצון המתלוננת ולמרות התנגדותה. במשך מספר דקות בעל העורר את המתלוננת ולאחר מכן הפך בכוח את המתלוננת על בטנה והגיע לסיפוקו על גבה.

במועד הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים וביום 7.1.02 נעתר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) לבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו, קבע השופט קמא כי בתיק ראיות לכאורה המבוססות על עדות המתלוננת וחיזוקים נוספים לעדותה. כן קבע כי גירסת העורר לפיה המתלוננת היא שיזמה את יחסי-המין ולאחר מכן ניסתה לסחוט ממנו כספים, על פניה ובאופן לכאורי אינה סבירה והגיונית. לדעתו, גירסתה המפלילה של המתלוננת כפי שהיא עולה משתי הודעותיה במשטרה, האחת שנמסרה באנגלית (שאינה שפת אימה של המתלוננת) ותורגמה לעברית, והשניה נמסרה בפיליפינית ותורגמה לעברית, נתמכת בראיות נוספות. השופט עמד על כך שחלק מדברי העורר נסתרים על-ידי עדויות אחרות, באשר לסתירות שהסניגור טען להן ביחס לגירסת המתלוננת קבע השופט קמא כי הסתירות בעדויותיה של המתלוננת אינן יורדת לשורש העניין. השופט קמא לא סבר שהעובדה שהמתלוננת הגישה תלונתה לאחר שבוע, או העובדה שאושרה על ידי המתלוננת שהיא דרשה מן העורר סכום של 500$, יש בהן כדי לשלול קיומן של ראיות לכאורה. עוד קבע השופט קמא כי מדובר בעבירה היוצרת עילת מעצר מעצם טיבה לנוכח האכזריות הגלומה במעשה האונס. לעניין חלופת מעצר, קבע השופט קמא כי נסיבות המקרה, אונס של אישה זרה לעורר ולסביבתה תוך ניצול מצוקתה מצביעות על מסוכנות של העורר העולה לדרגה שאיננה מאפשרת שחרורו לחלופת מעצר.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

2.את טענותיה בערר מיקדה באת-כוח העורר בפירוט רב בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. לטענתה, התשתית הראייתית הינה חלשה ונעדרת פוטנציאל להרשעה, ועל-כן אין בה כדי להצדיק את מעצר העורר עד תום ההליכים. טענותיה של באת-כוח העורר נסובו על ראיות חדשות, שנתקבלו כחומר חקירה, שעניינן פירוט השיחות היוצאות מהטלפון הנייד של המתלוננת. מראיות אלה ביקשה באת-כוח העורר ללמוד כי מפירוט השיחות עולה שהמתלוננת היא שהתקשרה לטלפון נייד השייך לאמו של העורר שש פעמים בתאריך 4.12.01 (יומיים לאחר קרות האירועים) ועוד פעמיים בתאריך 8.12.01 (ערב הגשת התלונה) לטלפון נייד השייך לאחותו של העורר. העורר התקשר אל המתלוננת רק שלוש פעמים, כאשר אלו היו רק לאחר שזו התקשרה אליו. לטענתה, יש בעובדות אלו כדי לקעקע את גרסת המתלוננת, ולחזק את גרסת העורר כי המתלוננת סחטה והטרידה אותו. עוד העלתה באת-כוח העורר טענות נוספות כנגד השלמת החקירה שערכה המשטרה בעקבות הצבעת הסניגוריה על פלט השיחות האמור. בנוסף, טוענת באת-כוח העורר כי טעה בית-המשפט קמא בכך שהתעלם מן העובדה שהמתלוננת שהתה במחיצת העורר 4 שעות תמימות והתקיים ביניהם רק מגע מיני אחד, מן העובדה שהמתלוננת לא ניצלה שלוש הזדמנויות שהיו לה לברוח מן העורר ומן העובדה שבבית היו בעת המעשה אמו ואחיו, שטענו כי העורר והמתלוננת יצאו מן הבית לפניהם. לבסוף, הצביעה באת-כוח העורר על סתירות בגרסאות המתלוננת, אשר לטענתה בית-המשפט קמא לא נתן להם משקל מתאים. לפיכך, טוענת באת-כוח העורר כי אין מקום למעצרו של העורר כלל ולמצער, יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר בבית הוריו. באת-כוח המדינה השיבה מצידה כי אין בטענות כדי לפגוע בראיות לכאורה שדי בהן כדי להפליל את העורר, וכי בגירסתו של העורר נפלו סתירות מהותיות שיש בהן כדי לפגוע באמינותה.

3.בחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, ובאתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להדחות. עיון בתיק החקירה מגלה כי הודעותיה של המתלוננת נראות, על פניהן, עקביות. יש בהן פרטי פרטים ותיאורים הנראים על פניהם ולכאורה בלבד, כתאורים אותנטיים. יש להביא בחשבון שההודעות נרשמו בעברית ונמסרו בשפות אחרות; עם זאת, אין בין שתי ההודעות סתירות ובמהלך גבייתן נרשם מספר פעמים כי המתלוננת בכתה במהלך מסירת הדברים. גם במהלך העימות עם העורר הטיחה המתלוננת בפניו כי סיפוריו שקריים ועמדה על גירסתה. המתלוננת היא עובדת זרה בישראל ואין זה בלתי סביר כי חששה למהר ולהגיש תלונה במשטרה. עם זאת, לפי הראיות, הבחינו המצויים בקרבתם במצב רוחה הקשה לאחר הארוע הנטען. בחומר החקירה שלוש הודעות נוספות התומכות בגירסתה המפלילה של המתלוננת. האחת, של העובדת הסוציאלית של חברת כוח האדם שמעסיקה את המתלוננת, אשר סיפרה על מצבה הנפשי. לדבריה "מצבה הנפשי היה קשה, היא בכתה לאורך כל השיחה". השנייה, הודעתו של המעסיק של המתלוננת, אשר סיפר על כך ששם לב שהמתלוננת עצובה ובוכה כל הזמן לאחר המקרה. הודעה נוספת היא זו של חברתה המתארת מצב נפשי ירוד של המתלוננת וחשש שלה מכל שיחת טלפון. בכל אלה יש כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית לאישום המיוחס לעורר.

הטענות שהעלתה הסניגורית על פניהן אינן משמיטות את הקרקע מהגירסה המפלילה. העובדה שהמתלוננת לא ברחה מהבית בו בוצעו בה המעשים הוסברה על ידה בכך שהסביבה לא היתה מוכרת לה והיא היתה רחוקה ממקום מגוריה. היא אף אישרה את העובדה שנוכח הטרדותיו הטלפוניות של העורר דרשה ממנו כסף. הסברים אלה ואחרים, וכן הסתירות הנטענות ייבחנו במהלך המשפט ובחקירה הנגדית, אך אין בכל אלה ואף לא בראיות החדשות כדי לבסס את הטענה ששגה בית משפט קמא בקבעו כי יש בתיק החקירה ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה של ההליכים.

המעשים הקשים והאכזריים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות אשר לא נסתרה. על כך יש להוסיף כי לעורר עבר פלילי, אף כי לא בעבירות מאותו סוג, וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי לא ניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.