בש"פ 1441/08 סרגיי קוגן נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בגין שני אירועים בהם נטל חלק בסוף שנת 2007. באחד נטען, כי בתאריך 31.12.07, הוא פרץ לרכב חונה על ידי שבירת אחד החלונות, וגנב מתוכו מכשיר GPS , אותו מכר בהמשך תמורת 400 ש"ח. האירוע השני התרחש בתאריך 1.11.07. העורר ניצל את העובדה כי בעליו של רכב היה עסוק בתדלוקו, ומבעד לחלון הרכב הוא גנב תיק שהיה מונח על המושב. בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של התפרצות לרכב, גניבה, וחבלה במזיד.

בית משפט השלום נעתר לבקשת המדינה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הוא נהג כך הואיל והעורר מכור לשימוש בסמים, שלחובתו הרשעות קודמות רבות (בעבירות סמים, רכוש ואלימות). יתר על כן, הוא ביצע את העבירות הפעם כשמאסר על-תנאי מרחף מעל לראשו, ובעוד שתיק נוסף, בעל מאפיינים דומים, מתנהל נגדו בבית משפט אחר. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי על החלטת המעצר, נדחה, ועל כך משיג העורר בפני.

בדיון בפני הערכאה הראשונה חלק בא-כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישום הראשון, אולם עניין זה נבדק בידי שתי ערכאות, ומקובלת עלי מסקנתן לפיה מילאה המדינה אחר החובה המוטלת עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

באשר לעילת המעצר - אכן, ביצוען של עבירות רכוש מן הסוג שיוחסו לעורר, אינן מהוות בדרך כלל עילה למעצרו של נאשם. אולם, מצבו של העורר שונה, הואיל וכאמור מדובר במי שהנו מכור לסם, שמאמצי הגמילה בעניינו לא צלחו, וכפי שעינינו רואות הוא אינו נרתע מלשוב ולחטוא בפלילים כדי לממן את רכישת הסם הדרוש לו לצריכתו. נופך מיוחד של חומרה נודע כמובן לעובדה שהעורר ביצע את העבירות הנוכחיות בעודו ממתין לסיומו של הליך דומה המתנהל בעניינו.

הנה כי כן, סכנתו של העורר שוב אינה טעונה הוכחה, ובהעדר חלופה ראויה אחרת, נראה כי המוצא היחיד לאותה סכנה הוא בהחזקתו במעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.