בש"פ 146/12 יורם אוחנה נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט אינפלד) במ"ת 49249-11-11 מיום 27.12.11, לפיה נעצר המבקש עד תום ההליכים.

רקע והליכים

ב.

ביום 27.7.12 הוגש כנגד העורר (יליד 1971) כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה לשם סחיטה, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. הנה עיקר העובדות הנטענות הצריכות לענייננו. בטרם שחר יום 14.9.11, נפרץ ביתה של אם העורר ונגנבו ממנו מספר פריטים. ביום זה התייעץ העורר עם אחד עדן, וזה השיב לו, כי רועי פחימה ( להלן

המתלונן ) ידוע כפורץ בתים ולבטח יידע מי ביצע את הגניבה. העורר, עדן ואדם נוסף (מאור אטיאס) החליטו לפתות את המתלונן כדי שייפגש עמם. עדן קבע עם המתלונן כי ייפגשו במרכז העיר דימונה. העורר הגיע למקום המפגש ברכבו, מלווה בחברו אביאל, והשניים המתינו ברכב. משהגיע המתלונן, ניגש אביאל אל חלון רכבו והתיז על פניו גז מדמיע. המתלונן החל לברוח, עלה על מונית, אך העורר חסם את המונית כנטען ברכבו, הוריד את המתלונן והחל מכהו באגרופים ובסטירות. העורר ניסה להכניס את המתלונן לרכבו, אך מאחר שהלה התנגד, חבט בו אביאל בראשו באלה. הם הכניסו את המתלונן לרכבו של העורר, והחלו נוסעים לרחוב צדדי בקרבת מקום, ועמם רכבו של המתלונן; להלן אספו את מאור והמשיכו למנחת הסמוך לאולם האירועים "גני דניאל", תוך שהעורר מאיים על המתלונן. משהגיעו למנחת, הקציב העורר למתלונן 10 דקות להחזרת זהב שגנב מביתה של אמו. העורר חיפש על גופו של המתלונן, מצא 5,000 ₪ ונטל אותם, ושב ואיים על המתלונן, כנטען. המתלונן הכחיש קשר לפריצה והתחנן כי יניחו לו. בהמשך הבטיח לנסות למצוא את הזהב, לקח את רכבו של העורר לשם כך, ונמלט על נפשו.

ג.

עם כתב האישום הוגשה בקשה להארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר הסכים (30.11.12) לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בית המשפט הורה על הזמנת תסקיר שירות המבחן.

ד.

ביום 12.12.11 הוגש תסקיר שירות המבחן שאלה עיקריו: העורר נשוי, אב לשלושה ילדים, מתגורר בדימונה, ולדבריו, עד למעצרו עבד כנטען בעבודות שונות במספר מפעלים. אחד מבניו סובל מפיגור שכלי. השירות התרשם מן העורר כאדם בעל יכולת תקינה להסתגלות, ובעל קוים מניפולטיביים העולים מנסיונותיו להציג חזות עצמית מתפקדת תוך טשטוש קשריו לגורמים שוליים. חרף קיומו של עבר פלילי, התכחש העורר לקוים אלימים באישיותו. צוין, כי משיחה עם המתלונן עלה שהוא חושש משחרורו של העורר, וכי מאז מעצרו פנו אליו אנשים שונים בבקשה לבטל את תלונתו. שירות המבחן נפגש עם חמותו של העורר, המתגוררת בקרית שמונה, כדי לבחון את התאמתה לפקח עליו. היא מסרה כי תתקשה לפנות לגורמי אכיפת החוק אם יפר העורר את תנאי החלופה. השירות התרשם כי אינה דמות סמכותית לעורר ותתקשה לפקח עליו. כן נפגש השירות עם גיסו של העורר, המתגורר אף הוא בקרית שמונה, והוא אדם נורמטיבי צעיר. במסגרת ההצעה החלופה הוצע, כי יסייע לחמות בפיקוח על העורר, אך שירות המבחן התרשם שאין בכוחה של החלופה המוצעת לצמצם את רמת הסיכון.

ה.

בהוראת בית המשפט נערך תסקיר משלים ונבחנו מפקחים נוספים באותה חלופה בקרית שמונה. במסגרת זו נבחנה התאמתו של חמיו של העורר. החותן הצהיר, כי אין לו עבר פלילי, אך השירות מצא כי בעבר הופנה בעצמו לשירות המבחן בשל עבירה; ואולם השירות התרשם כי יהיה מסוגל לפקח על העורר. כן נפגש השירות עם אחיו של העורר, וזה הציע, כי יעבור לגור בקרית שמונה בחלופה המוצעת על מנת לפקח על העורר. השירות התרשם, כי יקשה עליו לעשות כן לאורך זמן, וכי הוא מחזיק בעמדות מגוננות כלפי העורר ויתכן שיתקשה להציב לו גבולות. גם גיסת העורר הוצעה כמפקחת. בסיכום הדברים המליץ שירות המבחן לאשר את החלופה בפיקוחם של החותן, בתו והגיס בתנאים של איזוק אלקטרוני ואיסור יצירת קשר עם המתלונן.

ו.

בהחלטתו מיום 27.12.11 לא קיבל בית המשפט קמא את החלופה והטעים, כי חרף היות המפקחים חיוביים, אין די נקודות אחיזה שיניחו את הדעת לגבי מידת מהימנותו של העורר עצמו; כן הוטעם, כי מעשי העורר מלמדים על הסיכון הרב הנשקף ממנו, ובפרט בהיותו היוזם ומנהיג כל המעורבים; כי המעשה היה מתוכנן היטב, העורר היה נחוש, והכל מבלי שברור היה לו אם כלל ביצע המתלונן את המעשים המיוחסים לו, אם לאו; כי קיים חשש לשיבוש בקשר לעדי התביעה; כי המשיב נמלט כחודש ימים מן המשטרה; וכי לו שתי הרשעות קודמות. בנסיבות אלה, הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים.

הערר

ז.

נטען, כי שגה בית המשפט שלא קיבל את המלצת שירות המבחן. כן נטען, כי לא ניתן משקל מספק למיקומה של חלופת המעצר - בקרית שמונה, הרחק מדימונה, מקום המעשים, וכן נטען, כי טעה בית המשפט בקבעו כי אין בכוחם של המפקחים ושל החלופה להפיג את הסיכון הנשקף מן העורר. עוד נטען, כי נסיבותיו האישיות של העורר לא קיבלו את המשקל הראוי, שכן עברו הפלילי הוא משנות ה-90; הוא עובד באופן סדיר; המעצר הרתיעו, והדבר מפחית במידה רבה את הסיכון הנשקף ממנו; העורר מופקד על הטיפול בבנו. בסיכום הדברים נטען, כי שגה בית המשפט שלא ביכר את הנתיב שמתווים החוק והפסיקה להעדיף את חירות הנאשם.

הדיון

ח.

בא כוח העורר טען כי אחר בפרשה, מאיר אטיאס, שוחרר ויש בכך הפליה אל מול העורר. נטען, כי לעורר הרשעות ישנות (לאחרונה מ-2006 החזקת סם לצריכה עצמית), ובית המשפט קמא לא ראה את העבר הפלילי כדרמטי. העורר משתדל לעזוב את החיים הפליליים, כך נטען, והמקרה הנוכחי כולו עניינו אמוציות, משפגעו באם העורר שביתה נפרץ. עוד הוזכר בן העורר הסובל מפיגור שכלי, שהקשר בינו לעורר סימביוטי. לשאלתי לעניין ההימלטות לאורך חודש, נאמר מפי הסנגור כי אין מקום שדבר זה יכריע את הכף, שכן על העורר להיות שוטה מוחלט כדי לסכן עצמו בבריחה מן החלופה; הוא מצוי במעצר זה חודשיים ואם ישוחרר יהא רחוק מעירו.

ט.

בא כוח המדינה טען, בהמשך להחלטתו של בית המשפט קמא, כי מדובר במסוכנות שאין חלופה שתפיג אותה. העורר, בשונה מאטיאס ששוחרר, היה מנהיג הקבוצה, והפעיל אלימות ואיומים כלפי נהג המונית, אדם ניטרלי; המתלונן נמלט על נפשו רק בשל תושייתו, אך הוברר העדר גבולות מצד העורר, שהוא חסר מורא החוק ונטל את החוק לידיו; וזאת, לאחר שהוזהר על-ידי קצין משטרה שלא ייטול את החוק לידיו, ותשובתו היתה "אני כבר יודע

מי עשה את זה ואחרי שיקבל מכות גם

אתה תדע מי זה" (זכרון דברים מיום 23.11.11). הקושי הוא, כך נטען, כי העורר פועל מתוך אמוציות ותחושת קרבנות, ומכאן המסוכנות שבו, ובידו לפעול ב"שלט רחוק" על-ידי הפעלת אחרים, במיוחד אם ישוחרר לחלופה; המסוכנות היא גם כלפי עדי התביעה, וקיים חשש לשיבוש; גם ההימלטות לחודש אינה עולה בקנה אחד, כך נטען, עם דאגה לבן (ההגנה טוענת מנגד כי הבן היה צמוד אל העורר במהלך ההימלטות).

הכרעה

י.

לאחר העיון סבורני כי קשה מאוד להלום שחרור לחלופה לעת הזאת, נוכח מכלול התנהגותו של העורר. יתכן שצודק הסניגור כי העורר היה אפוף אמוציות ופעל "בדם חם", אך האם החלופה הרחוקה, לאחר תקופת מעצר מאחורי סורג ובריח, תרסן אותו? מסופקני. חלופה טעונה אמון, ומשוכה זו קשה לעברה כאן. שירות המבחן ציין כי בתיק אחר, הקשור בהימורים, לא הגיע העורר למפגשים בשירות ואף לא לדיונים בבית המשפט, והוצא צו הבאה. עם כל מאמציו הראויים של הסניגור, שטען כל הניתן, גם לא שוכנעתי כי אכן היה הילד הנכה עם אביו בתקופה בה נעדר מן הבית, טענה מעין זו, שבית המשפט קמא ציין כי היא ראויה להתייחסות, יש צורך להוכיח. כפי שאמר בית המשפט, הילד הנכה הוא נסיבה חשובה, אף שכמובן אילו חשב עליו אביו, לא היה מסתבך בעבירה העלולה (בלא שכמובן אטע מסמרות) להביאו אל מאחורי סורג ובריח לתקופה משמעותית. המסוכנות חשש השיבוש העבר הפלילי וההימלטות, המשוכות שנמנו עומדות לחובת העורר, ולכן בנסיבות אין הכף נוטה לכיוון של שחרור. עם כל היותם של המפקחים המוצעים חיוביים, כדברי בית המשפט קמא, בית המשפט שקל את מכלול הנסיבות והתייחס לכולן. אמנם הייתי רוצה להניח כי העורר אכן יציית להגבלות אם תאושר חלופה, שכן - כדברי הסניגור - לא יהא כסיל ויסכן עצמו יתר על הסיכון שהוא מצוי בו כבר; אך עדיין התקשיתי למצוא את מסת האמון הנדרשת בגדרי האינטרס הציבורי. הצטברות החששות גברה. לא מצאתי איפוא פגם המצדיק התערבות בהחלטת בית משפט קמא, ואיני נעתר לערר.