בש"פ 1470/15 קארין כהן נ. מדינת ישראל

1.

במסגרת הליכים פליליים המתנהלים נגד אביה של העוררת המואשם בביצוע של עבירות סמים, תפסה המדינה רכב הרשום על שם העוררת מתוך מטרה להבטיח את אפשרות חילוטו בתום ההליך הפלילי. ביום 19.2.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת העוררת והורה על השבת הרכב לידיה בציינו כי אינו יכול לשלול את הסברו של הנאשם, שגובה במסמכים, לפיו הרכב לא שייך לו אלא לעוררת. עוד באותו יום פנתה העוררת בבקשה נוספת לבית המשפט וביקשה כי המדינה תשיב את הרכב למקום ממנו נתפס או שתסיע את העוררת לחניון משטרת ישראל בעטרות, שם הוא מוחזק. בית המשפט דחה בקשה זו ביום 23.2.2015 בקובעו כי "אין כל סימוכין בדין לכך שהמשטרה צריכה להעמיד שרות של החזרת הרכב אל המקום שממנו נתפס אם התפיסה הייתה בגדר סמכותה של המשטרה". בית המשפט הוסיף כי ככל שיש לעוררת טענות לפיצוי בגין ההוצאות הכרוכות בשחרור הרכב - "תנהג לפי דין".

2.

מכאן הערר דנן בו חוזרת העוררת על הבקשה וטוענת כי אין באפשרותה להגיע בתחבורה ציבורית לחניון, המצוי בסמיכות לשטחי הרשות הפלסטינאית, והיא מוסיפה כי אינה חשה בטוחה להגיע אליו. לשיטת העוררת מדובר בערר עקרוני ולטעמה חיוב המדינה להשיב את הרכב למקום ממנו נתפס תהווה גורם נוסף שיהא עליה להביא בחשבון בטרם תפעיל את סמכויות התפיסה המוקנות לה בדין שלא לצורך, ותפגע בזכות הקניין של בעלי התפוסים. עוד טוענת העוררת כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה סבירה ואינה מידתית.

3.

דין הערר להידחות. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, העוררת לא הצביעה על כל חובה שבדין לפיה על המדינה להשיב את הרכב התפוס למקום בו נתפס ודי בטעם זה על מנת לדחות את הערר.

הערר נדחה.