בש"פ 1477/08 שי עדיקה נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו לעותר ושניים אחרים – מימון כהן וירדן דהן – עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, שוד בנסיבות מחמירות, עבירות בנשק, כליאת שווא, תקיפה הגורמת חבלה של ממש והסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע. במישור העובדתי נטען, כי בסוף שנת 2007 קשרו השלושה קשר לשדוד את סניף בנק הדואר בחצור הגלילית. הם הגיעו למקום בשעת בוקר מוקדמת, פרצו לתוך המבנה לאחר שחתכו את הסורגים של אחד החלונות, וכאשר הגיעו העובדות הראשונות למקום, הם אזקו אותן ואחר כך גנבו מתוך הכספות סכום ניכר ביותר של מט"ח וכרטיסי

חיוג.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי נעתר לאותה בקשה, ובכך עוסק הערר שבפני.

עיינתי בבקשה ובנספחיה, והוספתי והאזנתי ברוב קשב לטיעון בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד נ' בן-נתן, אולם לא מצאתי כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נפל פגם המצדיק את התערבותי. אדרבא, להשקפתי מארג הראיות שבידי המשיבה עונה על הדרישה הקבועה בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, באשר אף שמדובר בראיות נסיבתיות, משקלן המצטבר ניכר ביותר והוא מתבסס על אלה: עובר לשוד, וללא קשר אליו, קיימה משטרת ישראל האזנת סתר לטלפון של העורר, ולפחות אחת השיחות המוקלטות הנה מפלילה, באשר עולה ממנה זיקה לשוד שהעורר מואשם כי נטל חלק בביצועו; איכון הטלפונים של הנאשמים תואם את תנועתם לזירת העבירה, והעורר למעשה אינו חולק עוד על כך שבסמוך לביצוע השוד הוא שהה בחצור הגלילית, הרחק ממקום מגוריו בכרמיאל; עד ראיה הבחין במכונית כסופה מסתלקת מהזירה במהירות, ולעורר מכונית וולוו בצבע זה; העורר נצפה על ידי שכניו פונה לפיר ביוב של בניין סמוך, ובאתו פיר התגלה בהמשך תיק בו נמצאו כרטיסי חיוג רבים; בביתו של ירון דהן, שמצבו הכלכלי אינו מזהיר, נמצא סכום כסף ניכר – 12,000 יורו, 18,000 דולר, 90 ליש"ט, ו-25,000 ש"ח. המעט שיכול היה העורר לעשות בנסיבות אלו היה להציג גרסה שיהיה בה כדי להסביר את הראיות המפלילות שבידי המשיבה, אולם משקולים השמורים עמו בחר העורר שלא לעשות זאת ומילא פיו מים.

העולה מהאמור, הוא שלא זו בלבד שבידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתן של העובדות הנטענות בכתב האישום, אלא שאותן עובדות מצביעות על מסוכנות מופלגת בחומרתה הגלומה בעורר. בנסיבות אלו ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים היתה בלתי נמנעת, באשר נוכח עברו הפלילי ונסיבות האירוע, נראה כי אין בנמצא לאותה סכנה חלופה ראויה זולת מעצר ממש.

הערר נדחה.