בש"פ 1478/05 חסיין טורשן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא ב' אזולאי ) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

כנגד העורר הוגש כתב אישום בו יוחסו לו מספר עבירות שביצע לכאורה בשני ארועים. הארוע הראשון, על פי כתב האישום, ארע בעת שנסע העורר בעיר באר-שבע. בעודו נוסע חשב העורר, כך לפי טענתו, כי נוסע שהיה ברכב לידו (להלן: המתלונן ) מצלם אותו. העורר נסע אחרי רכבו של המתלונן וכשעצר המתלונן, יצא העורר מרכבו וניסה לקחת ממנו את מצלמתו. המתלונן וחברו אמרו לעורר כי לא צילמו אותו וכן אמרו לו שהם עובדי ציבור ואם לא יניח להם, הם יקראו למשטרה. לאחר מכן עזבו המתלונן וחברו את המקום אולם, על פי הנטען בכתב האישום, עקב אחריהם העורר ברכבו תוך שמצטרפים אליו שני רכבים נוספים וביחד חסמו השלושה את דרך נסיעתו של המתלונן. המתלונן הצליח לחמוק מהרכבים החוסמים אותו ועצר ליד שוטרים שעמדו בסמוך למקום. לאחר בירור קצר עם השוטרים עזב המתלונן את המקום ברכבו. בגין מעשים אלו הואשם העורר, בין השאר, בניסיון לשוד, תקיפת עובד ציבור וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. בארוע השני על פי כתב האישום, קשר העורר קשר עם שניים נוספים לאיים על המתלונן בשל התלונה שהגיש הנ"ל לאחר הארוע הראשון. על פי כתב האישום, מספר ימים לאחר הארוע הראשון, בעת שנסע המתלונן ברכבו, הוא הבחין לפתע ברכב אחר שנצמד אליו ומבקש לעצרו. המתלונן ניסה להמשיך בדרכו אולם בסופו של דבר אולץ על ידי הרכב השני לעצור בשולי הכביש. לאחר שעצר המתלונן, נעצר גם הרכב השני וירדו ממנו שני אנשים. האנשים כיסו את פניהם בחולצות, ניגשו לרכבו של המתלונן ושאלו אותו אם הוא הבחור שהגיש תלונה נגד העורר. המתלונן ביקש מהשניים לעזוב אותו ובתשובה אמרו לו השניים שכדאי שייזהר משום שהם יודעים מי הוא. המתלונן הודיע על הארוע למשטרה ומספר שוטרים יצאו בסמוך למועד הארוע על מנת לתשאל את העורר אודות הענין. בכתב האישום נטען כי משהגיעו השוטרים לביתו של העורר הוא לא היה שם, אך כשהחלו לנסוע מהבית הבחינו השוטרים בעורר כשהוא נוהג ברכב המתאים לתיאור הרכב שבו נסעו השניים שאיימו על המתלונן. השוטרים ניסו לעצור את העורר אך הוא התחמק מהם. בגין מעשים אלו הואשם העורר, בין השאר, בקשירת קשר לביצוע פשע, איומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשתה. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בעררו וכן בדיון בפניי טען בא-כוח העורר כי אין מתקיימות במקרה דנן ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. באשר לארוע הראשון טען בא-כוח העורר כי העורר חשב שהמתלונן צילם אותו ולכן עקב אחריו וביקש לדעת מדוע עשה זאת. לטענתו, במהלך כל הארוע לא היווה העורר איום כלשהו על המתלונן ואין מקום לטענה לפיה העורר ניסה לשדוד את מצלמתו של המתלונן. באשר לחסימת רכבו של המתלונן טען בא-כוח העורר כי אין כל ראיה הקושרת את העורר לרכבים האחרים והעורר מכחיש את הארוע כולו. באשר לארוע השני טען בא-כוח העורר כי על פי עדותו של המתלונן עצמו, ברכב שעצר אותו בשולי הכביש היו שני אנשים בלבד אשר אינם מתאימים לתיאורו של העורר, ואילו העורר "נכנס לתמונה" לכאורה רק מאוחר יותר, בעת המרדף המשטרתי אחריו. בענין זה טען בא-כוח העורר כי אין ניתן לסמוך על הזיהוי של השוטרים באותו מרדף שכן הנסיבות בהן נערך המרדף הפכו זיהוי כזה לבלתי אפשרי ובלתי אמין. בדיון בפניי הוסיף בא-כוח העורר וטען כי יש מקום לשקול חלופת מעצר בעניינו של העורר שכן מדובר באדם הסובל מנכות והוא אב לשבעה ילדים. באת-כוח המדינה התנגדה לערר. לטענתה, הראיות הקיימות בתיק מבססות לכאורה את העבירות בהן מואשם העורר וכן יש בהן כדי לשקף את התנהגותו האלימה של העורר ואת מסוכנותו. כן טענה כי ההודעות הקיימות בתיק הן מפורטות וברורות ואילו מנגד, גרסתו של העורר לארועים הינה מופרכת וחסרת בסיס. באת-כוח המדינה הדגישה כי בעת שהתרחשו הארועים המתוארים לעיל היה העורר אסיר ברישיון וחרף זאת לא נרתע מלבצע את המעשים הנטענים.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. הארועים נשוא כתב האישום פורטו בהרחבה למעלה והתמונה המצטיירת היא של התנהגות אלימה ומסוכנת. בית המשפט המחוזי שוכנע כי בשלב הנוכחי יש ראיות לכאורה כנגד העורר ולאחר שעיינתי בהודעות שצורפו לערר, לא ראיתי להתערב במסקנה זו. על מסוכנותו של העורר ניתן ללמוד הן מהמעשים המיוחסים לו והן מעברו הפלילי הקודם. כן יש לציין כי הארועים הנטענים ארעו שעה שהעורר היה אסיר ברישיון ובעת שהיה תלוי נגדו עונש מאסר על תנאי בר-הפעלה. בית המשפט המחוזי סבר כי בנסיבות אלו אין ניתן לסמוך על העורר שיקיים תנאים מגבילים שיוטלו בחלופת מעצר וכן מצא כי לנוכח העבירות הנטענות קיים חשש לשיבוש מהלכי המשפט. גם במסקנה זו לא ראיתי להתערב.

אשר על כן, הערר נדחה.