בש"פ 1478/97 מדינת ישראל נ. חן דוד

1.ערעור על החלטת בית משפט השלום בצפת (כב' השופט אלופי) מיום 2.3.97 לפסול עצמו מלישב בדין.

2.כנגד המשיב, תושב צפת, הוגש לבית משפט השלום בצפת כתב אישום, המייחס לו עבירות של גניבה או זיוף מסמכים, וכן קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בפתח הישיבה הראשונה, שנקבעה בפני כב' השופטת ח' מוניץ, העלה המשיב בקשה, כי בית המשפט יפסול עצמו מלשבת בדין. בא כוח המשיב נימק הבקשה בכך שהמשיב הופיע, בעבר, בפני השופטת מוניץ מספר רב של פעמים, בהם חמישה תיקים אזרחיים שהסתיימו לחובתו, ותיק פלילי אחד, אשר הסתיים בזיכוי הנאשם מכל אשמה. בא כוח המשיב טען, כי ריבוי הופעותיו בפני בית המשפט, עשוי ליצור הרושם, כי המשיב הוא אדם המרבה בהתדיינויות משפטיות, והדבר עלול, לדבריו, "לטעת דעה קדומה בלב בית המשפט נגד הנאשם". השופטת מוניץ דחתה טענותיו של המשיב, וקבעה, כי במקרה דנן מדובר בתחושה סובייקטיבית, גרידא, אשר איננה מהווה עילה לפסלות. עם זאת, קבעה השופטת כי:

"לאור שינוי בסדרי עבודתי בבית משפט זה, שבגינו לא אוכל לשמוע ההוכחות בתיק זה - ומטעמים אלה בלבד - אני מורה כי התיק יועבר לשופט אחר בבית משפט זה".

התיק הועבר, איפוא, לשמיעה בפני כב' השופט ע' אלופי. בפתח הישיבה הראשונה בפני השופט אלופי, שב בא כוח המשיב, וביקש כי השופט יפסול עצמו מלדון בעניין "מאותם נימוקים שהובאו בפני כב' השופטת מוניץ, ולא נתקבלו על ידה". בפנינו, פירט בא כוח המשיב, כי מדובר בשני תיקים אזרחיים, בהם דחה השופט אלופי את גרסתו של המשיב, ולפיכך דחה את התביעה. בא כוח המשיב ציין בפנינו עוד, כי בעבר - בעקבות תיקים אזרחיים אלה - פסל עצמו השופט אלופי מלדון בשני תיקים פליליים אחרים של המשיב (ת.פ 850/90 ות.פ 4603/93). בהחלטתו, אמר השופט אלופי, בין השאר, כי:

"אמנם נקבעו הלכות בנושא פסילתו של שופט לישב בדין וקטונתי מלחלוק עליהן. אולם, סבורני עם כל הכבוד כי ההלכות אשר נפסקו בעניין זה אינן תואמות במלואן למציאות הקיימת באזור בימ"ש צפת בו האוכלוסיה קטנה ושופטים המכהנים זמן ממושך הצליחו להכיר את אוכלוסיית המתדיינים הכר היטב. נראה לי, כי לאור מציאות זו יש לתחושתו הסוביקטיבית של נאשם זה על מה שתסמוך. אני כשלעצמי סבור כי קיומה של תחושה לבעל דין זה או אחר כי נעשה עמו דין צדק הינה גורם חשוב למהלך עשיית הדין אף אם תחושה זו סובייקטיבית, מה עוד, שלתחושה זו מתלווה עוגן במציאות".

השופט אלופי החליט, איפוא, לקבל הבקשה, והעביר התיק לכב' הנשיא ח' גלפז, על מנת שיקבע את השופט אשר ישב בדין.

3.מונח בפני ערעורה של המדינה כנגד החלטתו זו של השופט אלופי. המערערת טוענת, כי לא הוצגה בפני השופט אלופי כל תשתית עובדתית, אובייקטיבית, על פיה ניתן היה לבסס תחושתו הסובייקטיבית של המשיב. לדבריה, העובדה שהמשיב הופיע בתיקים רבים בפני בית המשפט, אין בה כדי להקים חשש ממשי לדעה קדומה מצד השופטים. השופט אלופי שגה, לדעת המערערת, כאשר פסל עצמו בהתבסס על תחושה סובייקטיבית, בלבד, של המשיב. לדבריה, שופט אינו חופשי לפסול עצמו מקום בו התנאים לפסילה אינם מתקיימים. באת כוח המערערת הוסיפה, כי קיים חשש, שאישור החלטת הפסילה במקרה זה, ייצור מצב בו יוכלו נאשמים לקבוע בעצמם את השופט אשר ידון בעניינם. כוונה זו, עומדת, לדעת המערערת, בבסיס בקשתו של המשיב.

4.טענות המשיב מתמקדות בתחושה שלו, כי בית המשפט גיבש לעצמו דעה קדומה אודותיו. הסיבה לדעה הקדומה מצויה, לדעת המשיב, בהופעות רבות שלו, בעבר, בפני השופט אלופי. טענה בדבר הופעה קודמת לפני שופט כיוצרת חשש ממשי למשוא פנים, מועלית פעמים רבות כנימוק לפסילת שופט. בשורה ארוכה של פסקי דין, דחה בית משפט זה טענה כאמור (ראה למשל ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה ואח' , פ"ד מה(3),790; וכן ראה ע"פ 639/96 איתמר בן גביר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בית המשפט קבע, באופן חד משמעי, כי עצם העובדה שבפני אותו שופט התנהלו או מתנהלים משפטים נוספים - בין אם אלה תיקים אזרחיים, ובין אם אלה תיקים פלילים, בין אם פסק לזכותו של צד, ובין אם פסק לחובתו - אין בה, כשלעצמה, כדי לפסול השופט מלדון בעניינו של אותו צד פעם נוספת. במאמר בנושא פסלות שופט, מתייחס הנשיא שמגר לנושא ההיכרות המוקדמת, הקיים במיוחד בערים הקטנות, באומרו:

"קורה לא אחת, ביחוד בערי השדה, שהשופט דן בהכרח במקרים של אנשים שהוא מכירם בשל מעמד כסוחר בעיירה, כפקיד בעירייה או במועצה וכדו'. אם השופט יפסול עצמו בכל מקרה בו קיימת היכרות מן העבר או מן ההווה, בלי שהדבר מעוגן ביחסי קירבה מיוחדים, יפריז לצד החומרה ללא הצדקה ענינית וגם יכביד ללא צורך על פעולתה של המערכת השיפוטית. היכרות, ותהיה זו היכרות שבהווה, אינה הופכת את השופט לפסול. היא אינה יוצרת מראש חריצת דין אישית כה מהותית כלפי האדם עד שיהיה בכך כדי ליצור נטיית לב המשתלטת על שופט מקצועי בעזות כה רבה עד שאינו יכול להגיע להכרעה ענינית". (ההדגשה במקור א.ב.) (מ' שמגר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" , ספר גבורות לשמעון אגרנט 87, 109).

בהמשך דבריו, מתייחס הנשיא שמגר לטענה, על פיה במקומות בהם מספר השופטים קטן יש לנקוט באמת מידה מיוחדת.

"...מה פשר האבחנה בין מקום ישוב אשר בו מכהן רק שופט אחד לבין מקום בו יש מספר שופטים. אם יש פסול בכך שאותו שופט ידון... הרי מה לי מקום קטן ומה לי מקום גדול: אם קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים בנסיבות כאלה הרי לא יתכן שטעמי נוחות מינהלית (היינו: בעיות היכולות להתעורר עקב מספרם המועט של השופטים במקום) ישפיעו על חוקיות הכהונה במשפט. אין אמות מידה שונות של צדק במקום גדול ובמקום קטן". ( שם ע' 115).

5.הנה כי כן, קיומה של היכרות קודמת אינה צריכה ליצור אצל השופט הממוצע והסביר כל נטייה לחומרה או לקולה, ואין בה כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים בפני ערכאת הערעור. אכן, תחושה סובייקטיבית של מתדיין, לפיה הופעותיו הקודמות בפני בית המשפט יוצרות חשש ממשי של משוא פנים, איננה מהווה, כשלעצמה, עילה לפסילת השופט. הנחת יסוד היא, כי בית המשפט מסוגל להחליט בעצמו, האם היכרותו הקודמת של השופט את הנאשם, בשל הופעות קודמות של הנאשם בפניו, מונעת ממנו את היכולת לשפוט דין צדק.

6.הגעתי, איפוא, למסקנה, כי במקרה שלפנינו לא מתעורר חשש ממשי למשוא פנים, ועל כן על פי דיני הפסילה הידועים לא קיימת כל עילה לפסילת שופט. עם זאת, יצוין, כי אין זה מקרה של אי פסילה עצמית, אלא דווקא מקרה של פסילה עצמית. במצב דברים זה, יש לתת, ללא ספק, משקל להערכתו העצמית של השופט את המצב, שכן "לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן" (ע"א 4160/96 אורי שחר נ' יצחק מושונוב , (טרם פורסם)). בהתאם לכך נפסק, כי "כדי ששופט יחליט לפסול עצמו לפי שיקול דעתו, אינו דרוש קיומן של נסיבות שהיו יכולות לשמש גם לנאשם כטעם לפסילת השופט" (ע"פ 1828/92 גדריך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). עם זאת, להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות. שהרי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. עמדתי על כך באחד המקרים:

"שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. אכן, כשם שחובה על שופט לפסול עצמו מקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים. חובת השיפוט היא חובת השופט".

(ע"פ 5756/95 עדנאן עתאמנה ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (טרם פורסם); ראה גם ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי , פ"ד מה(1) 39, 43; ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה , פ"ד מה(3) 790)

ובמקום אחר ציינתי כי:

"השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין, באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו" ע"פ 4160/96 הנ"ל).

7.לעניין אמת המידה, על פיה נבחנת החלטה של שופט בדבר פסלותו, קובע הנשיא שמגר:

"עם תום ההערכה חייב בית-המשפט שלערעור להחליט על פי אמות מידה אוביקטיביות, לפי הנסיבות החיצוניות, אם לדעתו יוכל שופט סביר להוסיף ולדון בענין, על פי שיקול דעת משוחרר שאינו נושא עמו מטען עובדתי או רגשי כזה שיסיט את השופט מראש מן הטיפול נעדר-הפניות במחלוקת שבפניו (ההדגשה במקור א.ב.). (שם עמ' 106)

אכן, החלטה בדבר פסלות שופט צריכה להראות חשש ממשי למשוא פנים המבוסס היטב בעובדות המקרה. יש להצביע על נתונים אובייקטיביים המעידים על חשש כאמור.

8.בחינת העובדות בפרשה הנוכחית מלמדת כי בנסיבות העניין לא התקיימה אותה התשתית העובדתית הנדרשת כדי להעלות חשש ממשי למשוא פנים, ולא היה מקום לפסילה העצמית. לפיכך, דין הערעור להתקבל. הנני מקבל, איפוא, את הערעור ומחזיר את התיק לכב' השופט אלופי להמשך הדיון.