בש"פ 1480/08 סאמי אלחמאמדה נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש נגד העורר, סאמי אלחמאמדה, ואחר – סמיר אלחמאמדה, נטען, כי בחודש אוגוסט 2007, הם קשרו קשר לסחוט באיומים בעלים של חברה בבאר-שבע (להלן: המתלונן). מעשה הסחיטה החל בעקבות חקירה שניהלה משטרת ישראל בחשד להטייתם של משחקי כדורגל, ובין הנחקרים היה בנו של המתלונן. על פי גרסת המשיבה, טענו העורר ושותפו בשיחות טלפון שקיימו עם המתלונן, כי אותה פרשה בגינה נחקר בנו, הסבה להם ולחבריהם נזקים, אותם העריכו בסכום של 150 אלף דולר. בהמשך רוככה הדרישה והועמדה על סכום קטן יותר, תוך שהקושרים מאיימים על המתלונן כי אם דרישתם לא תיענה, כי אז יבולע לו.

עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים. בחודש אוקטובר 2007 נמצא כי בידי המשיבה תשתית של ראיות לכאורה, ובעקבות כך גם נקבע כי כנגד העורר קמה עילת מעצר. בהמשך, בחן בית המשפט את האפשרות להמיר את המעצר בחלופה אחרת, אולם בסופו של יום נקבע כי אין בנמצא חלופה שיהיה בה לתת מענה הולם למסוכנותו של העורר. ערר שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, נדחה, ומכאן הערר שבפני.

בית המשפט המחוזי מנה את עיקרי הראיות שלחובת העורר: שיחות מוקלטות שבהאזנה להן זוהה קולו של העורר; איכון מכשיר הטלפון הנייד שלו במקומות שונים התואמים את גרסת המשיבה; זיהוי העורר על ידי המתלונן כמי שאיים עליו עם נשק; קשיים בטענת האליבי בה התגונן העורר; התבטאויות מפלילות שונות של העורר.

סוגית דיותן של הראיות נבחנה ביסודיות בידי שתי ערכאות קמא, ואף אני מצאתי כי די באותן ראיות כדי למלא אחר דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. באשר לסוגית המסוכנות - בעבירות הסחיטה כרוך נזק פיסי ונפשי מתמשך לקורבן, כאשר זה מהסס להביא את דברו בפני רשויות החקירה, מחשש שאותן רשויות לא יוכלו להגן עליו בעתיד מפני הסחטן אותו הפליל או המעגל החברתי אליו משתייך האחרון. עקב כך, רבים הם קורבנות הסחיטה המעדיפים למלא פיהם מים, ועל כן, מקום שמעז מתלונן לחשוף סחיטה בה היה נתון, יש להעניק לו את מלוא ההגנה האפשרית, ומעצרו של החשוד בסחיטתו, הוא אחד מאמצעי הגנה אלה.

אכן, מטרידה אותי העובדה כי טרם נקבעו מועדים לברור עניינו של העורר לגופו, ואפשר שאם בתחום זה לא יחול שינוי מהותי קרוב, יהיה מקום לשוב ולבחון את שאלת המשך המעצר. עם זאת, אינני סבור כי בנקודת הזמן הנוכחית יש להעדיף את זכותו של העורר לחרות על פני המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.