בש"פ 1482/11 היתאם מזלבט נ. מדינת ישראל

בתאריך 30.12.10, בשעת צהריים, נכנס דיאב רושרוש (להלן: דיאב) לחנות בכפר מר'אר, ושם התפתח דין ודברים במהלכו תקפו אותו העורר וחליל מזלבט (להלן: חליל). חליל התיז לעברו גז מדמיע והעורר הלם בו עם אגרופו. לאחר זאת נעמדו העורר וחליל בפתח החנות, ומשיצא דיאב לעברם התפתחה קטטה במהלכה שבו העורר ושותפו ותקפו את יריבם, וחליל אף דקר אותו עם סכין בפניו ובחזהו. בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של חבלה, תקיפה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לבצע פשע ושיבוש מהלכי משפט.

עם הגשתו של כתב הרישום עתרה המשיבה למעצרם של העורר וחליל עד תום ההליכים. בעניינו של חליל לא היתה מחלוקת בדבר קיומה של תשתית ראייתית להרשעה, בעוד שבעניינו של העורר טרח בית משפט קמא ופירט את הראיות העומדות לחובתו. לענין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה עמדה המשיבה בחובה המוטלת עליה מכח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. עם זאת, לאחר שהוגשו לבית המשפט תסקירים של שרות המבחן, הוחלט להורות על שחרורם של העורר וחליל למעצר בית, אולם בעניינו של העורר נקבעו תנאי שחרור מחמירים יותר. כוונת הדברים היא בראש ובראשונה לכך שהוא חויב להיות נתון באיזוק אלקטרוני במהלך מעצרו בבית דודתו, וכן הוא חויב להפקיד סכום גדול מזה בו חויב שותפו. העורר מבקש לקבוע בעניינו תנאי שחרור זהים, ולחילופין, להורות כי הוא יהיה נתון במעצר ביחידה הצבאית בה הוא משרת, ובערבותו של אחד הקצינים ביחידה.

אין בידי להיעתר לערר. אכן, בעניינו של העורר נקבעו תנאי שחרור מחמירים בהשוואה לאלה בהם חויב חליל. אולם לכך היתה סיבה, ומקורה בתסקיר המעצר שנערך על ידי שרות המבחן. כוונתי לכך שבניגוד לנאמר בעניינו של חליל לפיה קיימת סבירות נמוכה להישנות התנהגות אלימה, בעניינו של העורר נמצא כי הוא מסוגל להגיב באופן אימפולסיבי, חסר שליטה ואף אלים, ובכלל, קיימת סבירות גבוהה להישנות עבירות זהות בעתיד. במצב זה המגבלות שהוטלו על העורר הם המעט שניתן היה לעשות כדי למנוע את מסוכנתו, ומכאן מסקנתי כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי המחייבת את התערבותי.