בש"פ 1490/99 בנימין דין נ. מדינת ישראל

מתוקנת

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בב"ש 90313/99, מפי כבוד השופט ע' דוויק, לפיה ייעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.ב9.2.99- הוגש כנגד העורר כתב אישום, ת"פ 5207/99, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, מעשים מגונים לפי סעיף 348(ב) ו345-(ב)(1)(א)(1) לחוק העונשין ומעשים מגונים לפי סעיפים 348(ב) ו345-(א)(3) לחוק העונשין. כתב האישום כולל שני אישומים. על פי הנטען, יצאה האם של שתי האחיות הקטינות (להלן: "מ.כ." ו"ל.כ.") עם העורר והתארחה בביתו במהלך סופי השבוע ביחד עם בנותיה. באישום הראשון נטען כי במהלך אותה תקופה, ביצע העורר במיטתו, במספר רב של הזדמנויות, מעשי אינוס ומעשים מגונים במ.כ. הקטינה. על פי האישום השני, בשלושה מועדים שונים, כאשר מ.כ., בתו של העורר ול.כ. שכבו במיטתו של העורר ביצע העורר בל.כ. מעשי אינוס ומעשים מגונים.

3.בית המשפט המחוזי מביא בהחלטתו את גרסת הנאשם לפיה לא היו דברים מעולם וכי התלונה כולה נובעת מקשייה של האם, המאוהבת בו, להשלים עם הפרידה. לאחר מכן סוקר בית המשפט את הראיות שבפניו. הוא בוחן את הודעותיהן של שתי האחיות הקטינות שנגבו בפני חוקר נוער. בית המשפט מתייחס לרושם החיובי שהותירו הודעות אלו אצל חוקרת הנוער שחקרה את הקטינות. חיזוק להודעות אלו מצא השופט במימצאי הבדיקה הרפואית שנערכה לקטינות. בית המשפט קבע, כי ראיות לכאורה אלו מקימות תשתית ראייתית מספקת.

4.בית המשפט נדרש למסוכנותו של העורר ולאפשרות להסתפק בחלופת מעצר בקובעו:

השאלה העיקרית, ואולי היחידה שיש לבחון היא האם, על פני הדברים, המסוכנות אשר טמונה במי שמגלה דחף או נטייה לבצע מעשים מיניים בילדים ובילדות קטנים, הינה כזאת שניתנת להיבלם בחלופת מעצר. האם ניתן, או צריך, להניח שהמעשים הללו, אשר לכאורה נעשו בשתי ילדות קטנות, לא יעשו בילדות אחרות אם יתהלך [העורר] חופשי או ימצא בחלופת מעצר ...

בעניין זה, העדר עבר פלילי אינו מעלה ואינו מוריד.

לא השתכנעתי כי במקרה חמור זה, מקום בו נפגעו לאורך זמן שתי ילדות קטנות, כפי שתואר המסוכנות הלכאורית הקיימת [בעורר] יכולה להימנע בחלופת מעצר. טיבו של הדחף למעשים כגון אלה אינו רציונאלי בד"כ ומקום שהדחף הוא מסוג שכזה, ישנה לכאורה משיכה מינית לילדות קטנות, והמעשים מבוצעים בקטינות שעם אימן מצוי [העורר] בקשר והיא בוטחת בו ומביאה את בנותיה אל קירבתו המיידית, וכל זאת בסמיכות מיידית לאם וללא חשש נראה לענין מהיתפסות תוך כדי הביצוע, נוצר רושם שאכן טמונה [בעורר] מסוכנות, שבלימתה מצדיקה את מעצרו.

5.בפניי טען ב"כ העורר להעדר תשתית ראייתית מספקת. ב"כ העורר תקף את דרך גביית העדויות מן הקטינות ואת מימצאי הבדיקה הרפואית. כמו כן, טען לפניי ב"כ העורר כי יש להסתפק בחלופה של "מעצר בית". הוא הצביע על עברו הנקי של העורר, על מצבו הנפשי הרעוע ועל החשש כי המשך שהותו במעצר יביא לקריסת העסק אותו הקים בשלוש השנים האחרונות ואשר נוהל על-ידי העורר מביתו.

6.לדעתי, קיימת תשית ראייתית לכאורה, המספקת למעצר עד תום ההליכים. הקטינות בהודעותיהן בפני חוקר הנוער גוללות מסכת אירועים מתמשכת, ועדותה של הבת הבכירה, מ.כ. אף מסייעת לעדות האחות הצעירה. סיוע נוסף להודעות אלו ניתן למצוא במימצאי הבדיקה הרפואית שנערכה למ.כ.. לכך מתווספות הודעתה של האם כי הבת מ.כ. התלוננה במהלך החודש בו ארעו לכאורה האירועים כי היא סובלת מכאבי בטן, והודעתה של המחנכת של מ.כ., שסיפרה כי מ.כ. התלוננה על כאבי בטן, וכי במהלך החודש האמור חלה נסיגה משמעותית ברמת הלימודים. טענותיו של ב"כ העורר לגבי תקפות הודעות הקטינות הן עניין שיתברר בדיון באישומים גופם.

7.התנהגות לכאורה זו של הנאשם הינה התנהגות אלימה המקימה חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. ב"כ העורר תאר בפניי כאמור, את נסיבותיו האישיות של העורר. אין ספק, כי יש במעצר פגיעה קשה בעורר הן מבחינה אישית והן מבחינה עסקית. אולם, היבטים אלו נדונו בהרחבה על-ידי השופט ע' דוויק, ולא מצאתי מקום להתערב במסקנתו על נימוקיה.

לפיכך, הערר נדחה.

אני מורה על איסור פירסום כל פרט שעשוי להביא לידי זיהוי העורר.