בש"פ 1506/00 מוחמד אלרבידי נ. מדינת ישראל

1.בתאריך 9.11.98 מצא המנוח מוחמד עטיה אלווקילי ז"ל את מותו בתגרה שנתפתחה בינו לבין המשיבים ובני משפחתם. על פי המתואר בכתב האישום החל המנוח באותו יום לחרוש חלקת אדמה שעל הזכויות בה נאבקים בני משפחתו של המנוח, מצד אחד, ובני משפחת העוררים מצד אחר. כאשר נודע לעוררים כי המנוח עושה חריש בקרקע באו למקום, יחד עם אחרים, בניסיון למנוע בכוח את המשך העבודה. במקום התפתחה קטטה שבמהלכה עשו העוררים שימוש בכלי משחית המכונה "סאטורה". על פי הראיות המצויות בתיק המשטרה המדובר במוט דמוי חרב. כמו כן הושלכו באותו מעמד אבנים על בני משפחתו של המנוח. העורר 1 הכה באבן את בנו של המנוח. המנוח עצמו נפטר כשבועיים לאחר המקרה כתוצאה מן החבלות שהוסבו לו.

כתב האישום מייחס לשני העוררים עבירות של הריגה ושל גרימת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט הנדל) הורה על מעצרם של שני העוררים עד סיום משפטם. הוא מצא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת ההאשמות המיוחסות להם וכי בנסיבות העניין קמה עילת מעצר. עוד מצא, כי אין לבחור, במקרה זה, בחלופת מעצר בשל החשש שמעשי אלימות יתחדשו אם ישוחררו העוררים. כנגד החלטה זו מופנה הערר.

2.באת-כוח העוררים סבורה כי אין די בראיות המצויות בתיק המשטרה כדי להצדיק את מעצרם של השניים. גרסאות המתלוננים סותרות, לדעתה, זו את זו, ואין לסמוך עליהן. מכל מקום לא ניתן לדעתה לייחס לעוררים בוודאות את גרימת החבלות שהביאו למותו של המנוח ולפציעת בנו. התגרה, כך היא טוענת, היתה המונית, אבנים הושלכו על-ידי הכל ויש קושי בהוכחת הקשר הסיבתי שבין מותו של המנוח לבין הפגיעה ב"סאטורה". להשקפתה, מלמד הדו"ח הפתולוגי, המסכם את הבדיקה שנערכה למנוח לאחר מותו, על העובדה שהמנוח לא נפל בחרב כי אם כתוצאה מפגיעת אבן. לפיכך, העדויות הקושרות את העוררים לשימוש באותה "חרב" אינן מלמדות כי הם שגרמו למותו של המנוח.

3.ראיות התביעה סומכות על עדותם של שלושת בניו של המנוח עטייה, ג'אבר ועמר, עדות צבחה אשתו, ועדות חאכמה כלתו.

עטייה העיד במשטרה כי הבחין, ממרחק, כיצד מורידים את המנוח מן הטרקטור בו נהג וכיצד שני העוררים מכים את המנוח ב"סאטורה". כשהחל להתקרב אליהם באו ונקצבו למקום אנשים נוספים מבני משפחת העוררים. הכל השליכו אבנים לעברו, הוא נחבל בראשו ואיבד את הכרתו.

ג'אבר הבן האחר, מסר שלוש הודעות במשטרה. תחילה נחקר כחשוד בנטילת חלק בקטטה ומיעט בתיאור הדברים. בהודעה השניה ובהודעה השלישית שנגבו ממנו לאחר מות המנוח הוא מרחיב ומספר כי העוררים הכו ב"גרזן" במנוח.

הבן עמר הגיע, על-פי עדותו במשטרה, למקום הקטטה סמוך לאחר שנסתיימה, וכל שראה הוא את המעורבים עוזבים את המקום. הוא ראה בידיו של העורר 2 מקל ובידי דודם של העוררים חרב.

צבחה, אשת המנוח יצאה מפתח ביתה ועמדה, על פי עדותה, במרחק של 50 מטרים ממקום הקטטה. היא ראתה, כך היא מעידה, את העוררים מכים "בסכינים גדולים" את המנוח בראשו ובגבו.

חאכמה, כלתו של המנוח, מכנה את כלי המשחית בשם "סיף" והיא מספרת כי ראתה את התוקפים וזיהתה, מביניהם את שני העוררים, בשל שהם מוכרים לה.

4.הנה כי כן, עדויות התביעה קושרות לכאורה את העוררים שניהם למעשי התקיפה הקשים שבוצעו כלפי המנוח וכלפי בנו. אכן, העדים מכנים את כלי הנשק הקר שבו הוכה המנוח, בשמות שונים, אולם התיאורים כולם מלמדים כי אין מדובר בסכין כי אם בכלי נשק גדול יותר ואולי אף כהה יותר. עובדה זו עשויה להסביר את תוצאות הדו"ח הפתולוגי המלמדות כי המנוח לא מת כתוצאה מפגיעת מכשיר חד בגופו אלא כתוצאה מכך שהלמו בו במכשיר קהה.

העוררים מכחישים את האישומים המיוחסים להם ומטילים את האשם לפתחם של אחרים, אולם בכך אין כדי לגרוע מן העובדה שהראיות שנצברו לחובתם מספיקות, בשלב זה, כדי לשמש פוטנציאל ראייתי להוכחת האשמה. מעשי האלימות המיוחסים להם מקימים עילת מעצר נגדם.

הנסיבות בהן נעברו העבירות, התוצאה הקטלנית, והחשש מפני המשך מעשי האלימות, מלמדים על הסיכון לציבור הכרוך בשחרורם של העוררים. חיזוק לכך ניתן למצוא בדברים שאמר העורר 1, באוזני מדובב שהוכנס לתאו בכלא, לאמור כי ישוב ויפגע בבנו של המנוח. הוא חזר על דברי האיום גם באזני חוקר של המשטרה.

בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות להמיר את המעצר בחלופה אחרת, והיא שהעוררים יהיו נתונים לפיקוחו של השיח בשבט, ומצא כי אין בה די, בנסיבות המקרה, כדי להבטיח את מטרות המעצר.

בקביעותיו אלה של השופט המלומד אין עילה להתערב הערר נדחה.