בש"פ 1509/02 סרגיי קומיסרנקו נ. מדינת ישראל

העוררים, אלכסנדרה ורטון (להלן: אלכסנדרה) וסרגיי קומיסרנקו (להלן: סרגיי) עומדים לדין יחד עם אחר, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הם מואשמים בחבלה בכוונה מחמירה. בנוסף לעבירה זו, שהיא העבירה העיקרית בכתב-האישום, מואשמת אלכסנדרה בהדחה בחקירה ובתקיפה באיומים.

לפי כתב-האישום, אלכסנדרה עבדה כקופאית ואחראית על הבנות במכון ליווי בתל-אביב, ואילו סרגיי שימש כשומר. בתאריך 21.12.01, תקפו סרגיי, אלכסנדרה והאחר את המתלונן, היכו אותו באגרופיהם, דקרו אותו בסכין, בחזהו ובגבו, וחתכו את אוזנו הימנית. עוד נטען בכתב-האישום, כי אלכסנדרה תקפה את אולגה - עובדת במכון הליווי - ואיימה עליה בסכין. כן איימה על אולגה בפגיעה בחיי בנה, אם תספר על מעשי התקיפה שבוצעו כנגד המתלונן. לבסוף, בעימות שנערך בתחנת המשטרה בין אלכסנדרה לקלאודיה - עובדת אחרת במכון הליווי - איימה על קלאודיה באומרה לה "אני ארצח אותך".

המדינה ביקשה לעצור את השלושה עד לתום הליכי המשפט, ובית-המשפט המחוזי קיבל בקשתה. כאמור סרגיי ואלכסנדרה הגישו עררים על החלטה זו.

הטענה המרכזית של השניים בבית-המשפט המחוזי, ואף בפניי, הייתה, כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה אינה מספקת למעצר.

כאמור, העבירה העיקרית המיוחסת לשניים הינה חבלה בכוונה מחמירה. המתלונן לא זיהה את תוקפיו ועל-כן האישום מבוסס בעיקרו על עדויותיהן של אולגה וקלאודיה, שהיו עדות ראיה לתקיפה. בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל דיעה, לנוכח הסתירות בגירסאות שמסרו השתיים, כי לא ניתן להתבסס על דבריהן ללא ראיות תומכות. וכך כתב בהחלטתו:

גירסאותיהן [של קלאודיה ואולגה] כשלעצמן אינן מאפשרות להסתמך על דבריהן בשל הסתירות המרובות שבהן, ומאחר שהאישומים השני והשלישי מבוססים על גירסאותיהן בלבד, קיימת חולשה בתשתית הראייתית... גירסאותיהן של קלאודיה ואולגה יילקחו בחשבון רק כאשר הן עולות בקנה אחד עם גירסאות שאינן נסתרות ומהוות חיזוק לגירסה הנוספת".

בית-המשפט המחוזי נפנה איפוא לבחינת הראיות התומכות, מצא אותן מספיקות לגבי האישום הראשון בחבלה בכוונה מחמירה, ולגבי האישום הרביעי, המייחס לאלכסנדרה עבירה של איומים בתחנת המשטרה. משכך, הורה הוא על מעצרם עד תום הליכים.

כאמור, בערר חוזרים העוררים על טענותיהם בדבר חולשת התשתית הראייתית, ולעניין זה אף מסתמכים הם על מסקנותיו של בית-המשפט המחוזי בדבר מהימנות גירסאותיהן של אולגה וקלאודיה.

משכך, עיינתי בהודעות שתי עדות הראיה במשטרה, ודעתי היא כי בית-המשפט המחוזי שגה בייחסו לאי ההתאמות בנקודות שונות בגירסאות אלה חשיבות מרובה, המפחיתה באורח ניכר כל-כך את ערכן הראייתי. הפירכות והסתירות עליהן חזרו באריכות רבה גם באי-כוח העוררים, אינן פוגעות במאומה במשקל הסגולי של עדויות השתיים, שאין חולק כי מכירות הן את העוררים. כבכל חקירה בעבירה של תקיפה, קיימת בהודעות סתירות כאלה ואחרות בפרטים משניים. קיימת גם התפתחות בחקירה, שתחילתה בהתכחשות לעצם הצפייה במעשה התקיפה. ברי איפוא, שמכלול העדויות מניח תשתית ראייתית בעוצמה המספקת למעצר, לגבי כל העבירות בהן מואשמים העוררים.

עם זאת, מובן הוא כי בהיעדר ערר מטעם המדינה, אתייחס אך לעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ואיומים, שבגינן נעצרו העוררים.

המעשה המתואר באישום הראשון הוא חמור ביותר. הוא מקים חזקת מסוכנות, וחזקה זו לא נשללה. אף לא ניתן להסיר את החשש מהמשך הפעילות הפלילית של העוררים בחלופת מעצר. משכך, בדין נעצרו העוררים ואני דוחה את ערריהם.