בש"פ 1522/05 ראשק צאדק נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מ' מזרחי ) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

נגד העורר הוגש כתב אישום בו יוחס לו ניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק. בכתב האישום מתואר כיצד נתגלע סכסוך בין משפחת העורר למשפחת המתלונן וכיצד, לכאורה, על רקע סכסוך זה, תקף העורר ביחד עם אחרים את המתלונן. על פי כתב האישום, נדקר המתלונן 35 דקירות בכל חלקי גופו במהלך התקיפה ונגרמו לו פציעות קשות ביותר. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מבית המשפט להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים ובית המשפט נעתר לבקשת המדינה. בית המשפט המחוזי מצא כי בעניינו של העורר מתקיימות ראיות לכאורה בעוצמה הדרושה וכי בהתחשב באופיו האלים של המעשה הנטען, מתקיימת גם עילת מעצר. בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אך מכיוון שכל החלופות שהוצעו היו בקרב בני משפחתו של העורר, סבר בית המשפט כי אין בחלופות אלו כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר. בנוסף סבר בית המשפט כי העובדה שבבעלות העורר בית בעיר יריחו מגבירה את החשש כי יימלט מחוץ להישג ידה של המשטרה במידה שישוחרר.

בעררו וכן בדיון בפניי טען בא-כוח העורר כי אין מתקיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה בעוצמה המספקת. לטענתו, אין ניתן להתעלם מהגרסה שהציג העורר בתשובה לטענות שהועלו נגדו שכן גרסה זו מכרסמת באופן משמעותי בעוצמתן של הראיות שנאספו נגד העורר. כן טען בא-כוח העורר נגד מסקנתו של בית המשפט המחוזי לענין העדרה של חלופת מעצר ראויה בקרב בני משפחתו של העורר.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אכן, לעורר גרסה הסותרת את הגרסה שהציגה המדינה, אולם לא השתכנעתי כי יש בגרסתו זו, בשלב הנוכחי, כדי להחליש מעוצמתה של התשתית הראייתית הלכאורית שהציגה המדינה. הראיות לכאורה שהציגה המדינה מבוססות על אמרות שמסר המתלונן, על אמרות של אנשים נוספים וכן על ראיה חפצית, סכין שהעורר זרק במקום ונמצא עליה דמו של המתלונן וכן גם דמו של העורר. די בראיות אלו, בשלב זה, כדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר אשר מצדיקות את מעצרו. באשר לחלופת המעצר הרי שנראה כי בנסיבות הענין, כאשר הסכסוך בין המשפחות טרם נפתר, קיים חשש ממקרי אלימות נוספים אשר עלולים להתרחש אם ישוחרר העורר על אף מסוכנותו מהמעצר. בית המשפט המחוזי בחן את החלופות שהציע העורר אך לנוכח אופיין הבעייתי לא ראה לקבלן. מסקנה זו מקובלת עלי וכן מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר החשש להימלטות בנסיבות המקרה דנן.

אשר על כן, הערר נדחה.