בש"פ 1522/97 היברו יוניון קולג' מכון למדעי היהדות נ. הועדה המחוזית לתכנון

הנשיא א' ברק:

1.היברו יוניון קולג', מכון למדעי היהדות (העותרת), הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, עתירה (ה.פ. 104/97). העתירה כוונה נגד החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, ירושלים (היא המשיבה מס' 1) לאשר את ת.ב.ע 2925ג' (להלן: "התכנית") ונגד החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה (היא המשיבה מס' 2) בדבר הגשת התכנית והפקדתה לאישור הוועדה המחוזית. לאחר הגשת העתירה הסתבר לעותרת, כי התכנית הועברה לבקשת שר הפנים (המשיב מס' 4) לאישורו, וזאת על פי סמכותו של שר הפנים על פי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965- (להלן: חוק התכנון והבניה). בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי (בפני השופט בן-זמרה) ביום 18.2.97 מסרו הצדדים את ההודעה הבאה:

"בשלב זה, אנו מסכימים כי הדיון בעתירה יועבר לבית הדין הגבוה לצדק, שהוא לכאורה הערכאה השיפוטית המוסמכת לדון בעתירה ביחס לתב"ע שאושרה בחתימת יד שר הפנים, אך אם בית הדין הגבוה לצדק במסגרת בג"ץ 4276/95 - או בכל תיק אחר - יחליט כי הסמכות במקרה זהה למקרה דנן נתונה לביהמ"ש המחוזי, הרי ההעברה הנ"ל תבוטל ובימ"ש זה ימשיך לדון בעתירה. הצדדים גם מסכימים שעותרת תהא זכאית לתקן את העתירה כמתבקש עפ"י התקנות, ולמשיבים תהא זכות להגיב בהתאם לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד1984-. אנו מבקשים ליתן למוסכם תוקף של החלטה."

בית המשפט נתן להסכמה זו תוקף של החלטה וביום 27.2.97 הוגשה העתירה שבפנינו.

2.עם פתיחת הדיון בפנינו הועלתה השאלה מי היא הערכאה ההולמת לדון בעתירה. עו"ד שפאר, בא-כוחה של העותרת, טען, לעניין זה, כי אפילו ייקבע, כי בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בעתירות נגד תוכניות שאושרו על ידי שר הפנים, עדיין שומה עלינו לדון בעתירה. לטענתו, משהועברה העתירה לבית משפט זה, יחולו עליה הוראות סעיף 79 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "חוק בתי המשפט") ובית המשפט העליון, אליו הועברה העתירה, לא יעבירנה עוד וידון בה לגופה.

3.לאחר קיום דיון זה ניתן פסק הדין בבג"ץ 4381/97 מייזליק נ'

הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פתח תקוה (טרם פורסם). בפסק דין זה נדונה פרשנותו של סעיף 255א (ב) לחוק התכנון והבניה, לפיו:

"עתירות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית, ועתירות נגד החלטות שר הפנים לפי חוק זה - יידונו בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק."

לעניין זה נקבע בפסק הדין כך:

"המסקנה היא, כי עתירה נגד החלטה של שר הפנים לאשר תכנית מיתאר מקומית מכוח סעיף 109 תצא מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי רק כאשר העתירה מבקשת לפסול את החלטת השר בטענה שנפל פגם בהחלטה זאת. זאת להבדיל מפגם בהחלטה של הוועדה המקומית , וטענה זאת היא טענה עיקרית בעתירה. כנגד זאת, כאשר הטענה העיקרית בעתירה היא שתכנית מיתאר מקומית פסולה בשל פגם שנפל בהחלטה של הוועדה המקומית והטענה שנפל גם פגם בהחלטת השר היא טענה משנית או נגררת, אין העתירה יוצאת מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי, הטפל הולך אחר העיקר." ( שם , סעיף 15).

4.נוכח ההכרעה שנפלה בפסק דין זה, אין ספק שבית המשפט המחוזי מוסמך לדון בעתירה שבפנינו. סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט אינו מונע תוצאה זו. עניינו של סעיף זה הוא בהליך שהועבר לאחר שבית המשפט שהחל לדון בו מצא " שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.". בענייננו, הובא העניין בפנינו לבקשתם המשותפת של הצדדים, בקשה בה הצהירו במפורש, כי ההעברה היא "על תנאי", וכי אם יחליט בית המשפט העליון, כי בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בהליך יוחזר ההליך ויידון בפניו. בית המשפט המחוזי לא קבע כל עמדה בשאלת סמכותו, וממילא לא מצא, כי אין הוא יכול לדון בעתירה שבפניו. כל שהחליט היה לתת תוקף להסכמה שהובאה בפניו. משלא נתקיימו הוראות סעיף 79 (א) לחוק בתי המשפט, לא יחולו ממילא גם הוראות סעיף 79 (ב).

5.לפיכך החלטנו לדחות את העתירה שבפנינו, משום שבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים הוא המוסמך לדון בה.

העתירה נדחית.

ה נ ש י א

השופט י' טירקל:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.