בש"פ 1542/99 בוזגלו שמעון נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 24.2.99, מפי השופט ע' דוויק, לפיה דחה בית המשפט את בקשת העורר לעיון חוזר לשם הקלת תנאי שחרורו בערובה.

1.כנגד העורר, אשתו ובתו הוגש ביום 2.7.98 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כתב האישום מייחס לשלושת הנאשמים עבירות של התעללות בקטין ותקיפה בנסיבות מחמירות, אשר בוצעו כלפי שני קטינים בני משפחה, בת ילידת 1984 ובן יליד 1989, וזאת בין השנים 1998-1995. על פי הנטען בכתב האישום, נהגו העורר ואשתו להכות את הילדים במקל ובחפצים אחרים בכל חלקי גופם. בנוסף לכך, העורר, בהזדמנויות שונות, זרק על המתלוננת כסאות ואבנים, בעט בה וחבט בה באגרופיו בכל חלקי גופה.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום עדותה של המתלוננת, בשל חשש כבד לשלומה ולהשפעה על עדותה וכן חשש כבד לשיבוש הליכי משפט. יצוין, כי התביעה לא עמדה על מעצר ממשי אלא רק על "מעצר-בית" עד שתיגבה עדות מוקדמת מהמתלוננת.

3.בית המשפט קמא, מפי השופט א' בייזר, החליט, על כן, שלא לעצור על העורר ולשחררו בחלופת מעצר, בתנאים הבאים:

א.ערבות עצמית וצד ג' על סך 20,000 ש"ח.

ב.פיקדון במזומן על סך 5,000 ש"ח.

ג.איסור יציאה מן הארץ והפקדת דרכון במשטרה.

ד.העורר ישהה ב"מעצר-בית" מלא בבית אחיו במעלות.

ה.נאסר על העורר ליצור קשר עם ילדיו, הנמצאים במשפחה אומנת.

החלטה זו התקבלה ללא דיון בשאלה האם קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר.

4.ביום 10.8.98, לבקשת העורר, הוחלף מקום "מעצר-הבית" מבית האח למוסד "אנשי מידות" בירושלים, כאשר יתר תנאי השחרור בערובה נותרו על כנם.

5.ביום 8.9.99 העידה המתלוננת בבית המשפט. אולם כשהסתבר לפרקליטות כי הבן הקטין חזר להתגורר בביתו בחיק המשפחה, התנגדה הפרקליטות לביטול "מעצר-הבית" בו נתון העורר ולחזרתו לדירת המשפחה. לפיכך דן השופט ע' דוויק ביום 22.10.98 בשאלה האם קיימת תשתית ראייתית לכאורה בנוגע לאישומים המיוחסים לעורר ובחלופת המעצר בה הוא נתון. בית המשפט מצא, בהתבסס על הודעות המתלוננים בפני חוקרי נוער ועדות המתלוננת בבית המשפט, כי אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת האשמה.

6.בית המשפט קמא פסק כי בנסיבות שנוצרו, בהן חזר המתלונן לביתו, כאשר ישנן ראיות לכך שהעורר נהג להכות את המתלונן, לא יכולה לבוא בחשבון אפשרות שהעורר יחזור להתגורר בביתו, מקום בו מתגורר המתלונן. נפסק כי מעבר לסכנה הפיזית הנשקפת למתלונן, קיים בהחלט חשש של נסיון להשפיע עליו על-ידי מי שהוא הנאשם העיקרי בתיק. בית המשפט ציין כי גם אם המתלונן נתון כעת להשפעת אמו ואחותו, אין הצדקה להוסיף ולהכביד עליו ולחשפו גם להשפעת האב.

7.יחד עם זאת קבע בית המשפט כי "אם יוצע הסדר על פיו יתגורר [העורר] בעיר אחרת (בכתובת מוגדרת היטב שתימסר למשטרה ולפרקליטות) ואם הוא ימנע מכל קשר שהוא עם המתלונן, יימנע מלהגיע לירושלים, לרבות לביתו שבירושלים, ויתייצב כנדרש למשפטו - אשקול בחיוב ביטול מעצר הבית ואיישם חלופה זו, חלופה שתאפשר למשיב לעבוד ולהתפרנס ולכלכל את משפחתו".

8.ביום 24.2.99 דן השופט ע' דוויק, בעיון חוזר, בבקשתו של העורר לבטל את "מעצר-הבית", בשל המצוקה הכלכלית בה נתון העורר. בית המשפט דחה את הבקשה, כאשר הוא שב והבהיר כי לעורר ניתנת אפשרות להתגורר מחוץ לירושלים, לעבוד ולפרנס את בני ביתו.

9.בערר טוען ב"כ העורר כי משהחליטה הפרקליטות שלא להעיד את המתלונן, מתבטל החשש כי העורר ישפיע על המתלונן וישבש הליכי משפט. כן נטען כי לו הייתה כוונה מצד הנאשמים להשפיע על המתלונן, יכלו לעשות כן שתי הנאשמות האחרות. ב"כ העורר טען עוד כי שופט בית משפט השלום לנוער, אשר נפגש עם המתלונן, התרשם כי אין מניעה שיהיה בקשר עם העורר. באשר לאפשרות להתגורר ולהתפרנס מחוץ לירושלים, ב"כ העורר טוען כי הדבר אינו אפשרי, שכן העורר שוהה במוסד "אנשי מידות" בירושלים ונהנה משירותי אש"ל ללא תשלום. יציאה מחוץ לירושלים תחייב את העורר בשכירת מקום מגורים וכל הכנסתו תוקדש לכך.

10.דינו של הערר להדחות. הפרקליטות ובית המשפט קמא הלכו כברת דרך ארוכה לקראתו של העורר, באפשרם לעורר להתגורר ב"מעצר-בית" בירושלים או לחילופין להתגורר ולהתפרנס מחוץ לעיר. לא השתכנעתי מהסבריו של העורר מדוע אין לו אפשרות מעשית לעזוב את ירושלים ולמצוא הסדר מגורים חלופי, למשל במוסד אחר או בבית מכרים. אין לעורר זכות קנויה להתגורר דווקא בירושלים, מקום שעבר אליו, בהסכמת בית המשפט, כאשר משפחתו עוד שהתה בבני-ברק.

11.המתלונן אמנם שב להתגורר עם משפחתו, לפי החלטת בית המשפט לנוער בתל-אביב. אולם יודגש, כי בית משפט השלום לנוער החליט על החזרת המתלונן לידי אמו ולא דן כלל במסוכנותו של העורר ביחס למתלונן. כן יש לזכור שמדובר בהחלטת ביניים בלבד, בטרם התקיים דיון בשאלת הנזקקות של המתלונן.

בערר זה לא עומדת בפני השאלה האם ראוי שהמתלונן יתגורר עם אמו ואחותו, הנאשמות יחד עם העורר. מכאן שאין מקום לדון במערכת השיקולים שהנחו את הרשויות המוסמכות להתיר הסדר זה, הגם שהוא מעורר תמיהות לא מעטות כפי שציין בית המשפט קמא. אבל אין בכך ולא כלום עם בקשת העורר להקלה בתנאי שחרורו המגבילים. העורר הוא הנאשם העיקרי בתיק, ומיוחס לו חלק מרכזי במסכת ההתעללות הגופנית והנפשית במתלוננים. לכן גם אין מקום לדבר על אפלייה בין העורר לבין יתר הנאשמים בכתב האישום.

אי לכך, הערר נדחה.