בש"פ 1558/00 אילן מורחי נ. מדינת ישראל

1.העורר משמש כיו"ר ועדת בית הכנסת "מגן אברהם" שבבת-ים, והוא מורה לילדים לימודי קודש בבית הכנסת.

המתלוננת, קטינה ילידת חודש נובמבר 1984, השתתפה בשיעורים שהעביר העורר בבית הכנסת, בשנתיים האחרונות, ובמהלך חלק מהתקופה הזו עסקה גם בעבודות נקיון במקום תמורת תשלום שהיה העורר מוסר לידיה.

על פי האמור בכתב האישום ביצע בה העורר, במשך כשנתיים, מאז היותה בת 13 שנים, מעשים מגונים, מעשי סדום, מעשים של בעילה אסורה ומעשה של אינוס בכוח. כמו כן מיוחסת לעורר עבירה של השמעת איומים.

על פי הנטען בכתב האישום, נגע העורר בהזדמנויות שונות בגופה של המתלוננת, נישק אותה, נגע באיבר מינה, החדיר לתוכה את אצבעותיו, ובמקרה אחד אף בעל אותה בכוח.

בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו, משמצא כי מתקיימת תשתית ראייתית המוכיחה לכאורה את אשמתו, בשל שקמה עילת מעצר, ומחמת שלא ניתן להבטיח כי העורר לא ישוב ויפגע במתלוננת או באחרות, ואף ינסה להשפיע על המתלוננת לחזור בה מתלונתה, אם תיבחר חלופה אחרת למעצר.

2.העורר סבור כי לא הונחה תשתית ראייתית, כנדרש בשלב זה של ההליכים. הוא סבור כי עדותה של המתלוננת היא עדות כבושה, וכי תלונתה לא באה לעולם אלא כאשר העורר חשד בה כי היא שלחה יד בכספי בית הכנסת. בשל החשד הזה נחרדה, לטענתו, והעלילה עליו עלילות שווא. הוא גם מוצא הבדלי גרסאות בין ההודעות שמסרה המתלוננת. בעדות הראשונה שנגבתה מפיה היא מספרת כי העבירות כלפיה בוצעו, על ידי העורר, במהלך תקופה שנסתיימה כשנה לפני מסירת ההודעה. בהודעה אחרת היא מספרת על מעשים שנסתיימו 3 חודשים לפני מועד מסירת ההודעה. בהודעה זו, השניה, היא מספרת אף על מעשים רבים נוספים שבוצעו בה, ואשר לא פורטו בהודעה הראשונה.

בית המשפט המחוזי בהחלטתו לעצור את העורר התייחס לטענה זו, וקבע כי תהליך החשיפה של המתלוננת היה הדרגתי וכואב, וככזה הוא השפיע אף על הדברים שנאמרו על ידה.

בית המשפט מצא גם חיזוק לדברים שאמרה המתלוננת, למשל, באשר לעובדה כי העורר הרבה להתקשר לביתה. עדות זו מוצאת חיזוק בעדותם של אחות המתלוננת ואחיה, ובאלה יש לסתור לכאורה את גרסת העורר לפיה התקשר לבית המתלוננת פעמים ספורות בלבד.

אמה של המתלוננת סיפרה כי הבחינה בסימנים כחולים על גופה של המתלוננת, והמתלוננת עצמה סיפרה לחברתה כי אחד הסימנים נגרם לה כתוצאה מלפיתתו של העורר בזרועה.

בדין קבע, איפוא, בית המשפט המחוזי כי במקרה זה קיימת תשתית ראייתית במידה הדרושה בשלב זה ובהליך זה.

3.המתלוננת מתארת בעדותה את מעשיו של העורר באורח מפורט, ועדותה מתחזקת, בנושאים מסוימים, בראיות התביעה האחרות. כך באשר לשיחות הטלפון של העורר אליה, כך באשר למצבה הנפשי, וכך באשר לסימנים שנמצאו על גופה.

העורר ניסה להרחיק עצמו מן המעשים המיוחסים לו ומן המתלוננת, ובשלב מסוים אף טען כי הוא חסר כוח גברא. על טענה זו אין הוא חוזר היום, ומקצת מטענותיו האחרות אינן מתיישבות עם העדויות המצויות בתיק המשטרה.

העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר, ובנסיבות המקרה אין גם עילה להתערב בבחירתו של בית המשפט קמא שלא להמיר, בשלב זה, את המעצר בחלופה אחרת. המתלוננת מעידה על אימה שהטיל בה העורר, ועדות זו מתחזקת בעדות חברתה.

בנסיבות העניין, לפיכך, אין עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי שחרורו של העורר עלול לסכן את המתלוננת, ואולי אף לפגוע בניהול המשפט.

התוצאה היא שדין הערר להידחות. בכך אין כדי למנוע מן העורר לשוב ולפנות לבית המשפט המחוזי, בתום עדותה של המתלוננת, או בהתקיים שינוי אחר בנסיבות.

הערר נדחה.