פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
156/07
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
העורר:
רפאל מזרחי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על מעצר
תאריך הישיבה:
כ"א בטבת התשס"ז
(11.1.07)
בשם העורר:
עו"ד תומר
אורינוב; עו"ד נועה רדין
בשם המשיבה:
עו"ד בת עמי ברוט
החלטה
בצו של בית המשפט נאסר על העורר להתקרב לאשתו (כיום גרושתו) ולהטרידה. בתאריך 18.8.06 הפר העורר את הצו, כאשר עקב אחר המתלוננת, דלק אחריה, אחז בה והטרידה מינית, עד שהיא הצליחה להימלט. בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום, יוחסו לעורר עבירות של הפרת הוראה חוקית, תקיפת בת-זוג והטרדה מינית.
בחודש ספטמבר 2006 נעצר העורר עד תום ההליכים בעניינו, ובסוף חודש דצמבר נעתר בית המשפט, במסגרת בקשה לעיון חוזר, לשחרר אותו למעצר-בית מלא בבית אחותו וגיסו בלוד. על החלטה זו השיגה המדינה בפני בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור והותיר את העורר במעצר. בהחלטה אחרונה זו עוסק הערר שבפני.
במחלוקת שנתגלעה בין ערכאה קמא הנכבדות, מקובלת עלי דעתו של בית
המשפט המחוזי. אכן, מעצרו של העורר נמשך זמן רב מדי, וכידוע, ההלכה הנוהגת היא שככל שתקופת המעצר מתארכת, כך עולה משקלה של זכות היסוד של נאשם לחירות. לפיכך, ובנסיבות אחרות הייתי נוטה לשחרר את העורר. ברם, כיצד אוכל להתעלם מכך שבחודש ספטמבר 2005 הוא הורשע, בגדרו של כתב אישום אחר, בעבירות נוספות שביצע נגד המתלוננת, ובגינן הושתה עליו תקופת מאסר משמעותית (16 חודשים). מי שנתנסה במאסר מסוג זה, ובמיוחד לראשונה בחייו, אתה מצפה ממנו כי ילמד את הלקח הנדרש, ומה אעשה, והעורר לא זו בלבד שחזר לסורו, אלא שעשה זאת זמן קצר ביותר לאחר ששוחרר מן הכלא, ובעוד מאסר מותנה בן 10 חודשים מרחף מעל לראשו. לא נעלמה מעיני העובדה שבני הזוג התגרשו זה מזו, אולם סבורני כי סכנתו של העורר למתלוננת טרם חלפה. כך או כך, ההליכים בעניינו של העורר עומדים לפני סיומם, ומכאן מסקנתי כי דין הערר להדחות, וכך אני עושה.
ניתנה היום, כ"א בטבת התשס"ז (11.01.07).
ש ו פ ט