בש"פ 1586/05 זיאד עביד נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת נ' אוהד) לדחות ערר על החלטת בית המשפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת בכור) אשר הורתה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.העורר ושותף נוסף מואשמים בעבירות של גניבת רכב בצוותא, החזקת כלי פריצה, חבלה במזיד, הפרעה לשוטר, נהיגה ללא רשיון וללא פוליסת ביטוח, ומעשי פזיזות ורשלנות. האישום הראשון מייחס לעורר ולאדם אחר כי ביום 16.12.04 בהוד השרון, גנבו בצוותא רכב פרטי בכך שהשותף שבר את חלון הרכב נכנס לתוכו והתניעו כאשר העורר שומר ומאבטח במקום. בבצעם את העבירה, שהו הנאשמים בישראל שלא כדין.

על פי האישום השני, ובהמשך לגניבה הראשונה, גנבו העורר ושותפו בצוותא רכב פרטי נוסף, באותה שיטה ממש. כל אחד מהנאשמים נהג באחד מן הרכבים שנגנבו, ובנסיבות אלה הורה להם איש משטרה לעצור את רכביהם אך הם המשיכו במנוסה בכלי הרכב אגב נהיגה בהם במהירות גבוהה, כשהם חולפים על פני רמזורים אדומים. בשלב מסוים, הרכב בו נהג השותף התהפך, והשותף ניסה להימלט רגלית אך נתפס על ידי השוטרים. העורר המשיך בנסיעה מהירה, כאשר רכב משטרה הורה לו לעצור והוא התעלם מכך והמשיך במנוסתו. לאחר זמן הוא איבד שליטה על הרכב, עלה על כיכר ורכבו נעצר, הוא ברח רגלית אך נתפס כעבור זמן קצר.

2.במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים, לא חלק העורר על דבר קיומן של ראיות לכאורה נגדו, אך עתר לחלופת מעצר. בית משפט השלום דחה את הבקשה והורה על מעצרו, משלא השתכנע ממכלול הנסיבות כי חלופת המעצר שהוצעה בביתו בטירה עם אשתו שהיא אזרחית ישראלית, עונה לתכלית המעצר.

בית המשפט המחוזי דחה את הערר משמצא כי מסוכנות העורר כפי שעולה מנסיבות העבירות המיוחסות לו ועקב חשש להימלטותו מאימת הדין מצדיקים את מעצרו.

3.העורר משיג על קביעות הערכאות הקודמות בענין חלופת מעצר וטוען כי החלתה ראויה במקרה זה. לדבריו, מרכז חייו בישראל הוא בטירה, ופרט להרשעה משנת 1995 בעבירה של שהייה שלא כדין בישראל אין לו עבר פלילי. הוא משיג על קביעות הערכאות הקודמות אשר התייחסו להיותו תושב שטחים כנימוק לאי החלתה של חלופת מעצר, והסתמך בין היתר על החלטה בב"ש 2267/98 (מחוזי-ירושלים) וכן החלטות בבש"פ 11195/02 ובש"פ 3064/02 מהן ביקש ללמוד כי טעם זה אינו מהווה עילה שלא להחיל חלופת מעצר.

4.דין הערר להידחות.

העורר ושותפו מואשמים בשתי עבירות רכוש חמורות שבוצעו בחבורה, פרי תכנון מוקדם. שרשרת העבירות שבוצעו לא הסתכמו בפריצה וגניבה של שני רכבים בזה אחר זה. הם נמשכו בנהיגה רבת סיכונים ברכבים בלא רשיונות וביטוח, במהירות מופרזת אגב ביצוע עבירות תנועה לרוב וסיכון ישיר ומיידי של הולכי רכב ונוסעים אחרים בכביש. הם הפרו את הוראות השוטרים אשר דרשו מהם לאורך זמן לעצור, ונמלטו מפניהם בדרך המפגינה זלזול ואי כיבוד רשויות אכיפת החוק במידה המעידה בבירור הן על מסוכנות והן על חשש מפני הימלטות והפרות הוראות חוקיות. גילויים אלה מעמידים עילות מעצר בעניינו של העורר, שיש בהן כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים נגדו. בנסיבות המתוארות, לא ניתן לתת בו אימון כי ימלא אחר תנאי שחרור באם יוטלו עליו, והדאגה לאינטרס הציבור אינה מתיישבת עם העמדה במבחן את מידת כיבודו את החוק ואת צווי בית המשפט.

על רקע דברים אלה, אין צורך להידרש לשאלת המשקל שיש לייחס לעובדה כי העורר הינו תושב שטחים, ולמשמעות העשויה להיות לכך במקרה של שחרורו בחלופת מעצר מבחינת החשש להימלטותו. שאלה כזו היתה נדרשת אילו גורם היותו תושב שטחים היה עומד כנתון מרכזי כנגד גורמים אחרים שהיו מטים את הכף לעבר שחרורו בחלופה. אולם מאחר שאין זה המקרה שבפנינו, אין צורך להיזקק לשאלה זו, ולמותר גם להתייחס לגישת הערכאות הקודמות לסוגיה הנדונה.

מהטעמים הנזכרים, יש לדחות את הערר ולקיים את ההחלטות נשוא הערר לפיהן על העורר להיות נתון במעצר עד תום ההליכים נגדו.