בש"פ 1598/10 אוריין קאפח נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת חיימוביץ) מיום 7/2/10 בע"ח 4138-02-10, בגדרה התקבל ערר על החלטת בית משפט השלום באשקלון (סגנית הנשיא כהן) מיום 29.12.09 בב"ש 2997/09, לשלוח את העורר ל"בית נעם" (מסגרת טיפולית לגברים אלימים). בית המשפט המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים.

רקע

ב.

כנגד העורר הוגש ביום 28.12.09 כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת בת-זוג הגורמת לחבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 + 382 (ג) לחוק העונשין התשל"ז-1977; הפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק; וכליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377 רישא לחוק. כנטען בכתב האישום, בתאריך 26.12.09 פגש העורר את בת-זוגו בפאב, וחרף בקשותיה כי ירחק ממנה מרחק אחז בשערה, גרר אותה על הארץ, הכניסה בכוח לרכב והורה לנהג לנסוע מהמקום, תוך שהוא מונע ממנה לצאת מהרכב, במהלך הנסיעה היכה במכת אגרוף בפניה, וגרם לה לחבלות.

ג.

נוכח העובדה ששירות המבחן התקשה לגבש החלטה חד משמעית באשר לאפשרות שילובו של העורר במסגרת טיפולית, הורה בית משפט השלום כי ייערך לעורר ראיון ב"בית נעם" בהרצליה, שכמוסבר בתסקיר שירות המבחן הוא מסגרת טיפולית פנימייתית לגברים אלימים לארבעה חודשים, הכוללת יציאה לעבודה בשעות היום וטיפול פרטני וקבוצתי בשעות הערב. לאחר הראיון נערך תסקיר משלים, ובו הומלץ על שילובו של העורר ב"בית נעם". בית משפט השלום, בהחלטתו מיום 31.1.10, קבע כי העורר ישוחרר ממעצר בתנאים הבאים: העורר ישהה ב"בית נעם" בהרצליה, בכפוף לתנאי המסגרת השיקומית, וכן נאסר עליו להיכנס לאזורים בארץ דרומית להרצליה; יפקיד ערבות עצמית בסך 20,000 ₪; תיאסר עליו יצירת קשר עם המתלוננת; והוא יועמד בפיקוח מעצרים למשך שישה חודשים. צוין כי ההכרה במסגרת המוצעת תיתן לעורר כלים משמעותיים להתמודדות עתידית במצבי לחץ וקונפליקט, וכן - נוכח המרחק הגיאוגרפי - תבטיח את שלומה של בת-זוגו.

ד.

בהחלטתו מיום 7.2.10 קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה. בית המשפט ציין כי יש להעדיף את בטחונה של המתלוננת על פני ההיבט השיקומי של העורר. צוין כי העורר הפר בעת הפרשה דנא תנאי שחרור, לפיהם אסור לו להתקרב למרחק מאה מטרים מהמתלוננת, וזאת נוכח עבירות אלימות קודמות שחומרתן היתה פחותה. יתרה מכך, העורר היה מצוי מזה שישה חודשים בהליך השיקומי, ודווקא בעיצומו החמירה אלימותו כלפי בת-זוגו כמתבטא בעבירות דנא. בית המשפט ראה במעשיו המתוארים עליית מדרגה באלימותו ובמסוכנותו.

הערר והדיון

ה.

מכאן לערר. נטען, כי שגה בית המשפט בכך שראה במעצר פתרון הולם לבטחונה של המתלוננת, בעוד שלשיטת העורר, דווקא שילובו במסגרת טיפולית יפחית את אלימותו וישפר את בטחונה. נטען, כי המפגש בין השניים נוצר באקראי וללא כוונה להפר את התנאים המגבילים. לבסוף נטען, כי אין תועלת בהשארתו של העורר במעצר ללא טיפול הולם בבעיית האלימות שלו.

ו.

בדיון טען עו"ד דרבאשי לעורר, כי תסקיר שירות המבחן המליץ על החלופה; אין העורר מקל ראש בהפרה, אך היא לא היתה יזומה לעברה של המתלוננת. אשר

לפיקוח בחלופה המוצעת, הוא אמנם אינו מלא, אך הגוף השיקומי יודע היכן מצויים המטופלים, והחלופה רחוקה גיאוגרפית מן המתלוננת. הודגש נושא הטיפול, כדי שהעורר לא ישוב להידרדר.

ז.

בא כוח המדינה ציין כי ההפרה היתה מפורשת וברורה, ובעוד שנטען כי הטיפול בו היה העורר קידם אותו, המצב במבחן המציאות שונה, כעולה מנסיבות המקרה; והמתלוננת תחשוש איפוא מפני העורר, פן ייצא מאיזור הרצליה, יגיע לעירה ויפגע בה.

ההכרעה

ח.

עיינתי ברישום הפלילי של העורר ובתסקירים. העורר, בן 26, כבר עמד שש פעמים לפני בתי המשפט, מאז 2003, בעבירות של הפרת הוראה חוקית, נהיגה ללא רישיון, שימוש בסמים לצריכה עצמית, תיווך וסחר בסמים, תקיפת בן זוג ואיומים, וגם נדון למאסר בעבודות שירות ומאסר על תנאי.

ט.

תסקיר ראשון של שירות המבחן תיאר רקע משפחתי קשה (אב שריצה מאסר ממושך), הידרדרות לסמים ויחסים קשים עם בת זוגו. המתלוננת הביעה בפני השירות חשש מקנאת העורר, וציינה אלימות מילולית וחשש מצדה מפני שחרורו מהמאסר. השירות הביא בחשבון את עברו הפלילי של העורר, שבו גם אלימות כלפי המתלוננת, והצורך בטיפול, שכבר החל בו במסגרת השירות בעבר ונראה היה כי יש בו תועלת; נאמר גם כי למעצר אפקט הרתעתי. הועלתה אפשרות "בית נעם". השירות התלבט בהמלצתו, אך לבסוף היה "בית נעם" נכון לקלוט את העורר. השירות התרשם מגישתו של העורר; ואף כי המדובר במסגרת שיש בה רק פיקוח חלקי, הומלץ על השחרור לצורך השתלבות בה. כאמור, בית משפט השלום שוכנע לאפשר לעורר להשתלב בהליך הטיפולי, לשם טיפול בסיסי באלימות המאפיינת אותו במצבי לחץ, תוך פיקוח יומיומי ודיווח. ומנגד, בית המשפט המחוזי ראה

בעבירות נשוא האישום עליית מדרגה, בקבעו שהעורר לא נתרם מן הטיפול שכבר עבר, ועל כן סבר כי יש להעדיף את שלום המתלוננת ובטחונה.

י.

התלבטתי בתיק זה. הייתי רוצה מאוד להתחבר לגישתו של בית משפט השלום ולאפשר לעורר להמשיך, או שמא נאמר להתחיל מחדש, בהליך השיקומי. עמדה זו קרובה ללבי. עם זאת חוששני שבמקרה זה אין להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, וזאת נוכח העבר ונוכח הנסיבות המיוחדות של העבירות הנוכחיות, שעל-פי הראיות לכאורה חטא בהן העורר כפליים: בהפרת ההוראה החוקית, אף אם לא היתה הפרה זו מכוונת ספציפית כלפי המתלוננת, וכמובן בעיקר בפגיעה לכאורה במתלוננת כמתואר בכתב האישום. בכך, בנוסף לתולדות העורר כעולה מן הרישום הפלילי, יש כדי להטות את הכף לעבר המעצר. אכן, ברי כי העורר זקוק לטיפול; אך יש להתחשב, בגדרי הליכי המעצר, בחשש לפגיעה במתלוננת, ובחששותיה שלה, גם אם מדובר בחלופה רחוקה יחסית. צריך היה העורר לדעת, בשעה שתקף לכאורה את המתלוננת כעולה מכתב האישום, כי הוא חוטא עד מאוד. ועוד, החלופה בה מדובר אינה כוללת פיקוח מלא אלא חלקי בלבד. בנסיבות אלה איני רואה מקום להיעתר לערר. אוסיף, כי עו"ד דרבאשי, שטען כל הניתן, ציין שההקראה קבועה ל-15 דנא. הדרך הנאותה לטיפול בתיק היא קידום מהיר של ההליך השיפוטי, שעל פניו אינו צריך להיות ארוך - מצד התביעה ארבע עדויות אזרחיות כולל המתלוננת, וארבעה עדי משטרה, וזאת כמובן אם יגיע התיק להוכחות. במקרה דנא על השיקום להיות חלק מהטיעונים לגזר הדין, אם יורשע העורר

- ואיני נוטע כמובן מסמרות.

יא.

איני נעתר לערר, כאמור.