בש"פ 1604/03 סמי מגדלאווי נ. מדינת ישראל

נגד העורר ואדם נוסף (להלן: דעייף) הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) ושוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 18.12.02 הגיעו העורר ודעייף ברכב השכור על ידי דעייף למקום סמוך לביתם של המתלוננים, בני זוג מבת ים, כשהם מצוידים בכובע גרב שחור ובסכין, וזאת בעקבות קשר שקשרו ביניהם במועד לא ידוע במהלך אותו חודש. על פי הנטען, בשעה 17:30 בערך, כשהגיעו המתלוננים לביתם והחלו לצעוד לכיוון חדר המדרגות, יצא העורר מן הרכב כשהוא רעול פנים, לובש כפפות ונושא סכין בידו. עוד נטען כי תחת איומי הסכין מסרה המתלוננת את תיקה לעורר וכי מייד אחר כך נכנס העורר לרכב, שבו המתין דעייף, והשניים נמלטו מהמקום.

ביום 12.1.03 הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' טל) על מעצרם של העורר ושל דעייף עד תום ההליכים. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת שהעורר לא זוהה על ידי המתלוננים כמי ששדד אותם, שכן פניו של השודד היו רעולות בכובע גרב. עם זאת קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשה השוד. בית המשפט ביסס מסקנתו זו על כך שכאשר העורר נעצר יחד עם דעייף, בשעה שחזרו ברכב השכור לביתו של דעייף, נמצאו על ידיו של העורר כפפות שחורות; וכן על דברים שאמר העורר למדובב בתא המעצר. בית המשפט התבסס אף על כך שדעייף, שלגביו קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות אותו ואת רכבו לשוד, טען בהודעתו שהעורר שהה בחברתו במועד ביצוע השוד (אם כי הכחיש בהודעתו את מעורבותם בשוד וטען כי באותה עת נסעו לבת-ים כדי לקנות חליפה). לגבי עילת המעצר, קבע בית המשפט כי קיימת חזקת מסוכנות מכוח העובדה שהשוד בוצע בעזרת סכין, ששימש לאיום על המתלוננים, וכי חזקה זו לא נסתרה על ידי העורר. כמו כן, ציין בית המשפט את העובדה שלעורר עבר פלילי בעבירות רכוש ושתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר-הפעלה, שנגזר עליו פחות מחצי שנה לפני ביצוע העבירות בתיק זה. לעניין חלופת המעצר, קבע בית המשפט כי נוכח המעשים המיוחסים לעורר, עברו הפלילי, והעובדה שהפר את האמון שנתנה בו מערכת המשפט, בבצעו עבירה כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, אין חלופת מעצר שיהא בה כדי למנוע את הסכנה לשלומו ולרכושו של הציבור. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

בטיעוניו בכתב ובעת הדיון טען בא כוח העורר כי אין בידי המדינה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של העורר. לחלופין ביקש בא כוחו כי נשחרר את העורר לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. לעניין הראיות לכאורה, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשה השוד. הראיה המרכזית הקושרת לכאורה את דעייף ורכבו לאירוע השוד נמצאת בדבריו של השוטר אלבין, שלפיהם כאשר היה ברחובם של המתלוננים שמע צעקות חזקות וראה בחור רעול פנים בכובע גרב שחור, מחזיק תיק שחור ונמלט לרכב שאת מספרו רשם. אין מחלוקת שאותו רכב הוא הרכב השכור בו נהג דעייף באותו יום. אכן, השוטר אלבין והמתלוננים אינם יכולים לזהות את העורר כמי שביצע את השוד, שכן פניו של השודד היו כאמור רעולות בכובע גרב. אולם, העורר נתפס נוסע באותו רכב עם דעייף פחות משלוש שעות לאחר אירוע השוד כאשר על ידיו כפפות שחורות. זאת ועוד, העורר אמר למדובב בתא המעצר כי הוא אינו הולך הביתה בקרוב, אלא הולך לכלא לחמש שנים. הוא אמנם אמר למדובב כי רוצים להכניסו לכלא על דבר שלא עשה, אך אמר גם כי למשטרה אין הוכחות ו"לא יכולים לעשות מסדר-זיהוי"- אמירה המלמדת לכאורה על ידיעה שהשודד היה רעול פנים. לכך ניתן להוסיף את הסתירות בין דברי העורר לדברי דעייף לעניין מעשיהם בשעות אחר הצהריים של אותו יום. דעייף טען כי בשעה 16:30-17:00 הלך לבית העורר ומשם נסעו לחנות בבת-ים כדי לראות חליפה לחתונתו, הסתובבו קצת ואז חזרו לביתו. העורר, לעומת זאת, טוען שדעייף בא לביתו בשעה 18:30 ושניהם נסעו לתל-אביב לקנות חליפה לדעייף ולא היו באותו יום בבת-ים. נראה, אם כן, כי משקלן המצטבר של הראיות יוצר תשתית ראייתית לכאורית, המקשרת את העורר למעשה השוד המיוחס לו.

טענתו החלופית של העורר, כי יש לשחררו לחלופת מעצר, אף היא דינה להידחות. העבירות המיוחסות לעורר, הכוללות תכנון וביצוע שוד תוך איום בנשק קר, מצביעות על מסוכנות. עברו הפלילי של העורר, יחד עם העובדה כי קיומו של מאסר על תנאי תלוי ועומד לא הרתיע את העורר מלבצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו תוך פחות מחצי שנה מהטלת המאסר על תנאי, שוללים את האפשרות שחלופת מעצר תשיג את מטרת המעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.