בש"פ 1605/07 אלטורי מהדי נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 18.4.05 הגיע העורר למאפיה בלקיה בעת שהמתלונן עבד במקום. העורר האשים את המתלונן בפיטוריו ולאחר מכן הניף גרזן בידו ותקף אותו בכך שהכה אותו בראשו, בחזהו וברגליו. כתוצאה מהמכות איבד המתלונן את הכרתו ואושפז בבית החולים למשך כשלושה שבועות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בהחלטתו מיום 12.12.06 קבע בית המשפט המחוזי כי הודעתו של המתלונן במשטרה, אשר נמסרה לאחר ששוחרר מבית-החולים מקיימת לבדה את הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לעורר בכתב האישום. כמו-כן, מציין בית-המשפט כי קיימת בתיק תשתית ראייתית מוצקה אשר לא חל בה כרסום מכל סוג שהוא. בנוסף, קובע בית-המשפט כי מתקיימת בעורר חזקת המסוכנות אשר נלמדת הן מהמעשים המיוחסים לו, הן מן העובדה כי הוא נמלט מהמשטרה במשך תקופה ארוכה והן מעברו הפלילי. למרות מסקנתו זו, הורה בית-המשפט על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו העורר לצורך בחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

ביום 6.2.07 קיבל בית-המשפט המחוזי את הבקשה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו. בהחלטתו, התייחס בית-המשפט אל חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה בענייו של העורר ואל תסקיר שירות המבחן ממנו ניתן ללמוד, כי העורר נמנע מנטילת אחריות על מעשיו. בתסקיר משלים, שבו נבחנה האפשרות לשחרר את העורר למעצר בית בכפר ג'ת, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו "בשל דפוסי חשיבתו והתנהגותו ומצבו הרגשי הבעייתי". לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט כי אין בחלופה שהוצעה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו חוזר העורר על טענותיו לפיהן חל כרסום בראיות התביעה היות והמתלונן כבש את עדותו במשך שלושה שבועות. לטענת העורר, המתלונן לא ידע מי תקף אותו ושמע שמדובר בעורר רק לאחר שהשתחרר מבית החולים. לעניין חלופת המעצר, טוען העורר כי שגה בית-המשפט בכך שלא ביקש תסקיר משלים לעניין האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר אשר תכלול איזוק אלקטרוני.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי וטוענת כי הראיות בתיק מבוססות ומהוות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום. לעניין חלופת המעצר, טוענת המשיבה כי מסוכנותו של העורר נלמדת הן מהמעשים המיוחסים לו והן מעברו הפלילי וכי אין בחלופת המעצר על-מנת לנטרל את מסוכנותו.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטותיו של בית-המשפט המחוזי ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות.

הודעתו של המתלונן במשטרה מהווה בעיני ראיה לכאורה אשר יש בה בשלב זה כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. טענתו של העורר בנוגע לכבישת העדות, דינה להדחות היות והמתלונן מסר את הודעתו מיד עם שחרורו מבית החולים. כמו-כן יש לציין, כי בפרוטוקול הדיון בפני בית-משפט קמא, מיום 7.12.06 הסכים בא-כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו של העורר. לעניין חלופת המעצר אציין, כי למרות מסוכנותו הרבה של העורר הנלמדת מכך שהיה מוכן להכות אדם באמצעות גרזן ללא כל סיבה, בחן בית-המשפט המחוזי את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר ואף הזמין תסקיר משלים מטעם שירות המבחן לעניין חלופת מעצר ספציפית שהציע העורר. בנסיבות אלו, ולאחר שחלופת המעצר נשקלה ונמצאה כבלתי מתאימה, לא אוכל לקבל את טענתו של העורר, לפיה לא נבחנה האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. אף בקשתו של העורר, כי ייערך בעניינו תסקיר משלים אשר יבחן את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר אשר תכלול איזוק אלקטרוני, דינה להדחות. בית-המשפט המחוזי התייחס לאפשרות זאת וציין כי האיזוק האלקטרוני אין בו כדי להפיג את החשש שמא ינהג העורר באלימות.

אשר על כן, דין הערר להדחות.