בש"פ 1622/99 יחיא בן קעטבי נ. מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מפי סגן הנשיא השופט ח' פורת, לפיה שוחרר העורר בערובה בתנאים מגבילים, עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.ביום 16.8.98 הוגש כנגד העורר כתב אישום, ת.פ. 81678/98, המייחס לו שורה של עבירות מין כלפי קטינים בני משפחה, התעללות בקטינים ותקיפה בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום, נהג העורר לעיתים קרובות להכות את אשתו ולאיים על חייה. כן נהג הוא להכות את ילדיו הקטינים על פניהם באמצעות איבר מינו, לאונן בנוכחותם ולגעת באיברי מינם על מנת להגיע לסיפוק מיני. אישום שני בכתב האישום מייחס לעורר עבירה של נסיון למעשה סדום ומעשה מגונה שבוצעו כלפי אחיינו הקטין.

3.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו החליט לשחרר את העורר בערובה בתנאים מגבילים. לאחר עיון בתיקי החקירות קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים לעורר, והן בעיקר עדות האישה והאחיין. בית המשפט ציין כי העובדה שהילדים "קצת התבלבלו" בחקירה אצל חוקרת הנוער אינה מערערת את ערך הראיות של האשה והאחיין.

4.בית המשפט קמא קבע כי כדי להבטיח את תכליות המעצר, כלומר למנוע את הסיכון לבני משפחתו של העורר ואת הסיכון שבנסיון לשבש ראיות ולהשפיע על עדים, ניתן להסתפק בחלופת מעצר, בתנאים הבאים:

(א) ערבויות של שני צדדים שלישיים, כל אחת על סך 15,000 ש"ח.

(ב) ערבות אישית והפקדת מזומן או ערבות בנקאית בסך 5,000 ש"ח.

(ג) העורר לא יימצא בתחומי הרצליה, למעט במקום עבודתו, הליכה לשירותי הרווחה, רכישת מצרכי מזון, והליכה לבנק, והכל בהשגחת מעבידו.

(ד) העורר ימנע מכל קשר עם בני משפחתו.

(ה) העורר יתגורר ברעננה בדירה של מכר.

(ו) נאסרה יציאתו של העורר מן הארץ.

5.בהמשך שונו תנאי השחרור בערובה, בהסכמת המשיבה, כך שהותר לשלושה אנשים נוספים ללוות את העורר בהימצאו בתחומי העיר הרצליה. כעבור מספר חודשים אף הותר לעורר, בהסכמת המשיבה, ללון בדירה בהרצליה, בתנאי שלא יעזוב את הדירה בשעות הערב.

6.בערר זה טוען בא-כוח העורר כי יש לפטור את העורר מכל המגבלות על תנועותיו, למעט האיסור לקיים מגע עם בני משפחתו, וזאת משלושה טעמים. הטעם הראשון הוא הכרסום בחומר הראיות, שהיה רופף ביותר מלכתחילה: הודעותיה של האשה, שניתנו במועדים שונים, כוללות גרסאות עובדתיות שונות; חוקרת הילדים, שחקרה את ילדיהם של בני הזוג, התקשתה להשתית ממצאים על עדויותיהם וקבעה שהם נתונים תחת השפעת מערכת היחסים המתוחה בין ההורים. הטעם השני עליו נסמך העורר הוא התארכות ההליכים, שכן התיק נקבע לתחילת פרשת ההוכחות לחודש מאי 1999. הנימוק השלישי נעוץ בכך שמיום שחרורו של העורר ב- 18.8.98 הוא ממלא באדיקות אחר כל המגבלות שהוטלו עליו. בא-כוח העורר טען עוד כי יש להתחשב ברקע לפתיחת החקירה הפלילית, שהוא, כך נטען, סכסוך בין האשה והאחיין לבין העורר, שפרץ בעקבות חשדו של העורר כי אשתו בוגדת בו עם אחיינה. בשל חשד זה צילם העורר את האשה והאחיין כשהם ישנים במיטה אחת בתאריך 19.6.98 בשעות הלילה. לטענתו, מיד התנפלו עליו האשה והאחיין בצעקות ואיומים ועוד באותו לילה הגישו תלונה למשטרה, תלונה אשר בעקבותיה באו תלונות הדדיות של בני הזוג למשטרה ולרשויות הרווחה.

7.לאחר עיון בחומר החקירה שהוצג בפני, השתכנעתי כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת העורר. באשר לאישום שעניינו עבירות מין כלפי אחיינו של העורר, הרי שהודעתו של האחיין במשטרה מיום 9.8.98 מספקת את התשתית הראייתית הלכאורית לשני האירועים המתוארים בכתב האישום - האחד בסלון דירתו של העורר והשני כחודש אחר כך, כאשר האחיין ישן במיטת בני הזוג. תמיכה לגרסת האחיין מצויה בהודעתה של האשה במשטרה מיום 6.8.98, בה היא מספרת כי לילה אחד כשהאחיין התארח בביתם וישן בסלון, בא אליה האחיין באמצע הלילה וסיפר שבעלה הפשיטו וניסה "לעלות" עליו מאחור. תמיכה למקרה השני מצויה בהודעת האשה מיום 9.8.98, בה היא מתארת לילה אחד, בו ישן האחיין במיטה עם בני הזוג, כאשר לפתע האחיין אמר לבעלה בתימנית "אלוהים יקח אותך" וכששאלה אותו על פשר אמירה זו היה עצבני ואמר לה 'תעזבי אותי, אני הולך הביתה'.

8.בנוגע לאישום הראשון, עיקר התשתית הראייתית היא הודעתה של האשה במשטרה מיום 6.8.98, שבה היא מתארת בפירוט את מעשי העורר בילדים בנוכחותה. לכך מצטרפות עדויות הילדים בפני חוקרת הילדים. אמנם מעדויות הילדים לא ניתן להבין באופן חד משמעי אילו מעשים עשה העורר בנוכחותם או בגופם. יש לזכור שמדובר בילדים רכים בשנים, בגילאים ארבע עד שבע. ניכר מקריאת התמליל כי קשה להם לשוחח על האירועים, וכי החשיפה בפני אדם זר מביכה ומבלבלת אותם, כך שעל שאלות רבות הם מעדיפים לענות שאינם זוכרים. עם זאת, עדויותיהם מחזקות את הרושם שהם סבלו מהתעללות פיזית, וככל הנראה גם מינית, מצד העורר. בוודאי שאין בעדויותיהם "כירסום" בחומר הראיות, עד כדי שלילת התשתית הראייתית. באשר לטענת העורר כי התלונות במשטרה הוגשו על רקע הסכסוך שפרץ בין העורר לבין האשה והאחיין, הרי שטענות אלה נוגעות למהימנות העדים ודינן להתברר במשפט עצמו ולא בשלב בחינת הראיות לכאורה.

9.לא מצאתי גם ביתר טענותיו של העורר עילה המצדיקה התערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא. התמשכות ההליכים היא נסיבה שיכול להצדיק בקשה לעיון חוזר, לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-, שתיבחן בפני בית המשפט של דיון. יצוין רק שהתמשכות ההליכים, אשר סיבתה לא הובהרה, אין לה משקל מכריע כאשר מדובר בנאשם שאינו מוחזק במעצר אלא שוחרר, בתנאים מגבילים.

אי לכך, הערר נדחה.