בש"פ 1624/13 יפים טפיליצקי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט חזק), אשר קיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום באשקלון (כבוד השופטת לביא) מיום 28.2.13, והורה על מעצרו של המבקש עד יום 4.3.13 שעה 11:00.

הבקשה שבפני הוגשה לבית משפט זה ביום ו', 1.3.13, בשעות אחר הצהריים המוקדמות ונקבעה לדיון ליום א', 3.3.13. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, דנתי בבקשת רשות הערר כבערר והחלטתי לדחות את הערר ולהורות שהעורר יישאר במעצר עד למחרת כפי שהורה בית המשפט המחוזי, ולהלן נימוקי:

1.

המבקש נעצר ביום 27.2.13, בחשד לשוד מזוין אותו ביצע ביום 31.3.10 בהיותו קטין. באותה העת הוא היה משוחרר בתנאי מעצר בית מלא עם איזוק אלקטרוני בתיק אחר. בית משפט השלום סירב לבקשת המדינה להאריך את מעצרו ב-7 ימים וקבע את שחרורו בתנאים בהם נמצא עובר למעצרו ליום 28.2.13 בשעה 21:00. לצורך הגשת ערר המדינה עוכבה ההחלטה עד ליום 1.3.13 בשעה 11:00. במסגרת הערר הציגה המדינה בפני בית המשפט המחוזי ראיות חדשות הקושרות את המבקש לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר והורה על הארכת מעצרו של המבקש עד ליום 4.3.13 שעה 11:00. בית המשפט המחוזי ציין כי "מדובר אמנם במשיב שהיה קטין בעת ביצוע העבירה ובעבירה שבוצעה לפני 3 שנים אך אין מחלוקת על כך שבאשור היועץ המשפטי ניתן להגיש כתב אישום נגד המשיב", והוסיף כי "שחרור המשיב מהמעצר עלול להביא לשיבוש הליכי חקירה, ובנוסף לכך יש להיעתר לבקשת המשטרה לביצוע פעולות שניתן לבצען במעצר בלבד".

מכאן הבקשה שבפני.

2.

בא-כוח המבקש טען כי חלה התיישנות של שנה על המקרה דנן שכן במועד ביצוע העבירה היה המבקש קטין. כן טען כי לא חלה עילת מסוכנות בחלוף שלוש שנים ממועד ביצוע העבירה, וכי לא נטען לעילת שיבוש.

בא-כוח המשיבה ביקש מבית המשפט לאשר את הארכת מעצרו של העורר למשך 4 ימים לצורך השלמת חקירה. פעולות החקירה פורטו בדו"ח חסוי שהוצג בדיון שבפני. צוין כי נגד העורר גם היה תלוי ועומד תיק בבית המשפט, שבגינו נמצא במעצר בית ובאיזוק אלקטרוני. המעצר התבקש בגין הראיות החדשות בהתייחס לתיק שוד נהג המונית.

3.

המבקש אכן היה קטין בעת ביצוע השוד. יחד עם זאת, באישור היועץ המשפטי לממשלה ניתן להגיש כתב אישום כנגד המבקש גם כעבור שלוש שנים מאז ביצוע העבירה, ואין מקום לטענת הסנגור לפיה יש להתייחס לאירוע כאילו חלה לגביו התיישנות. סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 קובע כי "אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה שביצע בהיותו קטין אם עברה שנה מיום ביצועה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". בא כוח המשיבה הבהיר כי הסמכות הואצלה למשנה לפרקליט המדינה, המפעיל סמכותו זו בנסיבות בהן הקטין ביצע עבירות חמורות, וכי סביר להניח שגם כאן יינתן אישור כאמור. מסכימה אני כי ניתן להניח זאת, שכן על פי החשד שהועלה כלפי המבקש מדובר על שוד בנסיבות מחמירות, כאשר המבקש וחבריו תקפו נהג מונית שהסיע אותם, הרביצו לו בצורה קשה, גרמו לו חבלות, והוא נאלץ להשתמש באמצעים כאלה ואחרים להציל את נפשו. חשוד אחד הועמד לדין, גזר הדין הוצג לנו והוא נדון לתקופת מאסר ארוכה של 48 חודשי מאסר בפועל ולמאסר מותנה במסגרת הסדר טיעון. חשדות קשים אלו מבססים סיכוי סביר כי יינתן אישור היועץ המשפטי לממשלה ואף מבססים עילת מסוכנות. כמו כן, כפי שהוצג לי, נדרשות פעולות חקירה נוספות שניתן לבצען במעצר בלבד. במצב דברים זה החלטתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי ולא ראיתי עילה להתערב בה.

על בסיס כל האמור הערר נדחה.