בש"פ 1628/11 מוחמד אבו חסירה נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לבצע פשע וניסיון שוד. נטען, כי הוא קשר עם אחר להיכנס למסעדה בתל-אביב ולגנוב מתוכה את הכספת. את זממם הם ביצעו בתאריך 16.5.10 בשעת בוקר מוקדמת, כאשר תקפו את הפועל שעסק בניקיון העסק וכפתו אותו באזיקונים בידיו וברגליו. לאחר מכן חדר אחד מן השותפים למסעדה, אולם הוא לא הצליח לעקור את הכספת ממקומה, ובעקבות כך נמלטו העורר ושותפו מן הזירה תוך שהם מותירים מאחור את הפועל הכפות מוטל על הרצפה חסר אונים.

עם הגשתו של כתב-האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובמהלך הדיון באותה בקשה היה מקובל על הכל כי בידי המשיבה ראיות שדי בהן לענות על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. במצב זה, ונוכח נסיבות האירוע, מותר היה לקבוע כי קמה עילת מעצר, והשאלה האחת שהיתה טעונה הכרעה היתה אם להורות על מעצר ממש, או לעשות שימוש בחלופה אחרת.

על האפשרות האחרונה המליץ שרות המבחן, אולם בית המשפט המחוזי דחה המלצה זו והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. נגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

נדמה כי אין צורך להדגיש את חומרתן של העבירות המיוחסות לעורר, אולם זה אינו הענין היחיד העומד לחובתו. הוא גם בעל עבר פלילי, שאמנם היה נדמה כי בשנים האחרונות שינה מאורחותיו, אולם המעשים המיוחסים לו הפעם מלמדים כי חזר לסורו ועל כן נשקפת ממנו סכנה ממשית.

בנסיבות אלו לא מצאתי פגם בהחלטה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.