בש"פ 164/01 מיקי אדרי נ. מדינת ישראל

המבקש חפץ במתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט של ערעור. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המערער, שעיקרו נסב על קיפוחו בניהול ההליכים בבית המשפט השלום בשל כך שלא היה מיוצג על ידי עורך דין.

בשולי פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כך:

בכל הנסיבות הללו, וכשמדובר במערער מבוגר, שאיננו חס וחלילה פסול דין, ושהדברים הוסברו לו כהלכה, איננו רואים סיבה עתה בערכאת הערעור לאיין את כל מה שהיה ולהתחיל את הדיון מחדש...

אשר לערעור על מה שמכונה העונש, שהוא בעצם ערעור על הפיצוי הזעיר שנפסק למתלונן, איננו רואים מקום להתערב בו.

המבקש איחר בהגשת בקשת רשות הערעור. על כן הוא נזקק להארכת מועד. בבקשתו ציין המבקש כי לא היה ידוע לו כי מניין הימים מתחיל במועד מתן פסק הדין, להבדיל ממועד השמעתו. הוא שב ומציין כי אין הוא משפטן בהשכלתו וכי הוא סבר כי מרוץ הזמן מתחיל מעת קבלת פסק הדין.

המשיבה מתנגדת למתן הארכה. המשיבה ציינה כי פסק הדין הוקרא במעמד המבקש ובא כוחו. על כן, טענה המשיבה כי ההפרדה שהמבקש מנסה למתוח בין מועד השמעת פסק הדין לבין מועד קבלתו בפועל היא מלאכותית, ואין לה על מה לסמוך.

המבקש השיב לדברים אלה. הוא טען כי התקשה לעקוב אחר חילופי הדברים בעת השמעת פסק הדין. הגם שנכח בעת השמעתו הוא לא נטל עותק מפסק הדין, והניח כי מניין הימים מתחיל מעת קבלת פסק הדין.

נוכח טענותיו של המערער לא מיהרתי להכריע בהן. הוריתי על העברת התיק לסנגוריה הציבורית על מנת שתבחן אם אין מקום למנות סניגור למבקש, לצורך בקשת הארכת המועד. הסנגוריה הציבורית דחתה את הבקשה. היא ציינה כי ב"כ כוחו בבית המשפט קמא מוכן היה ליטול על עצמו את הייצוג גם בעניין זה. ואולם, חרף זאת לא הוגשה בקשה נוספת על ידי אותו בא כוח.

ברגיל, במקרה שבקשה מוגשת על ידי הנאשם, יש להטות את כף המאזניים לטובת האינטרס של עשיית צדק ובירור האמת ככל שניתן. ניתן להעדיף את זכותו של הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום - אפילו בגדרה של בקשת רשות ערעור - על זכאותו של הציבור לוודאות משפטית (ראו בש"פ 822/99 שכטר נ' מ"י , דינים עליון נז 378).

ברם, כלל מקל זה - אין בו כדי לסייע למבקש. חוד החנית של ערעור המבקש בבית המשפט המחוזי היה העדר ייצוג בבית המשפט השלום. בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות מן המבקש כי יפעל בסבירות ובמיומנות, ולא יותיר קצוות פרומים, בדרכי ניהולו של ההליך. העדר ייצוג הוא טעם של ממש, ואולם אין להתיר לטעם זה להפוך לכלי טקטי כאשר אין מאחורי תוכן מריטורי.

סוף דבר: המבקש היה מיוצג. הוא נכח בבית המשפט בעת הקראת פסק הדין. הוא יכול היה לקבל עותק מפסק הדין. בנסיבות אלה, אין בבקשות ולו בדל של טעם למתן אורכה, והטענה של העדר ייצוג (בבית המשפט המחוזי), אינה יכולה להתקבל.