בש"פ 1644/99 רועי מוצא נ. מדינת ישראל

העורר הורשע בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות. הטענה היא שהעורר בהיותו קטין כבן 17 שנים ביצע את מעשה האונס בקטינה, אשר גילתה את דבר מעשי העורר בה כעבור כשנה וחצי. העורר מכחיש שביצע את המעשים שלא בהסכמת הקטינה ובא-כוח התביעה הסכים בטיעונו בפני, שהתביעה סומכת את גירסתה על הודעת הקטינה, מבלי שיש לעדותה סיוע.

מוכן אני לצאת מהנחה שקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה על ידי העורר, על אף כל טענות בא-כוח העורר לכך שאין בנמצא ראיות כאלה. עם זאת, הנני סבור כי קיימת לכאורה חלופת מעצר.

אזכיר בקשר לכך שלעורר אין כל הרשעות קודמות ולכאורה אין הוא מועד לביצוע עבירות דומות. במסגרת הליך זה נתקבל תסקיר קצין מבחן, וכך עולה גם מהאמור בו. על פי האמור בתסקיר, מומלץ על חלופת מעצר, תוך הדגשה שזו יכולה להתקיים בין על ידי כך שהעורר יימצא בפנימיה בה למד עד מעצרו, תוך הבטחת פיקוח עליו; ובין על ידי שיימצא בבית אמו, אשר תפקח על כך שלא יצא מביתו.

בעקרון נראית לי עמדת קצין המבחן, אך ענין זה של פרטי חלופת המעצר דורש התיחסות מפורטת, בה יובטח ניתוק מגע בין העורר לבין הקטינה המתלוננת.

הנני מחליט, אפוא, לקבל את הערר, במובן זה שהדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את התנאים ההולמים לשחרור בערובה. הנחת המוצא היא שאם ניתן להבטיח שהעורר יהיה במסגרת אשר תפקח ותשגיח שלא יוכל לצאת ממסגרתה - אם במסגרת פנימיה ואם בבית אמו - יש להעדיף חלופה זו למעצר, בצירוף תנאים נוספים כפי שימצא בית המשפט המחוזי לנכון, על פני מעצרו של העורר עד תום ההליכים. לאחר שיבחן בית המשפט המחוזי את כלל הנסיבות, יתן את החלטתו מחדש.