בש"פ 1661/16 בש"פ 1661/16

1.

לפניי

ערר בהתאם לסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ב' שגיא ) מיום 25.2.2016 במ"ת 40029-02-16, במסגרתה הוחלט על מעצרה של העוררת עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה .

כתב האישום

2.

נגד העוררת – אזרחית הרפובליקה הפיליפינית (להלן: הפיליפינים ) , אשר אשרת השהייה הזמנית שלה בישראל פגה ביום 26.6.2012 – הוגש ביום 18.2.2016 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. כתב האישום מייחס לה עבירות של שהייה בלתי חוקית, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ייבוא סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ); והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) בצירוף סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים.

3.

על פי עובדות כתב האישום, במועד כלשהו עובר ליום 4.3.2015, העוררת קשרה קשר עם אחרים שזהותם אינה ידועה, לייבא לישראל מהפיליפינים סם מסוכן מסוג שאינו ידוע (להלן: הסם ). במסגרת הקשר, ביקשה העוררת מאחותה (להלן: רובילין ) ומחברתה (להלן: ג'ניפר ; רובילין וג'ניפר ייקראו להלן: השתיים ) לקבל עבורה חבילות דואר שיישלחו מהפיליפינים לישראל, תוך שהציגה בפניהן מצג שווא לפיו החבילות מכילות מסמכים וכי היא אינה יכולה לאסוף אותן בעצמה משום שאין לה אשרת שהייה תקפה בישראל. השתיים הסכימו לבקשתה של העוררת. בהמשך לכך, בכשלושים מקרים בין חודש מרץ 2015 לבין חודש ינואר 2016, נשלחו בהוראתה של העוררת חבילות דואר בהן מהפיליפינים לישראל, הנושאות את שמה של העוררת, אך ממוענות אל כתובותיהן של השתיים. על פי המתואר, רובילין קיבלה עבור הנאשמת 19 חבילות כאמור, ואילו ג'ניפר קיבלה 11 מהן.

ביום 18.1.2016, התקבלה במכס חבילה אשר נשלחה לכתובתה של ג'ניפר, ובבדיקה נתגלה בה סם מסוג מתאמפטאמין, שמשקלו כ-116 גרם (להלן: החבילה האחרונה ( . החבילה הזו הועברה לידי משטרת ישראל, אשר הוציאה ממנה את החלק הארי של הסם. לאחר מכן, נארזה החבילה האחרונה מחדש, והועברה באמצעות שוטר שנחזה להיות שליח אל ג'ניפר, אשר קיבלה את החבילה לידיה ואישרה את קבלתה.

ההליכים עד כה

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרה של העוררת עד תום ההליכים המתנהלים נגדה. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתה של העוררת במעשים המיוחסים לה, הכוללות: (א) הודעות של רובילין וג'ניפר, בהן אישרו כי קיבלו את החבילות עבור המשיבה; (ב) ממצאי חדירה למכשיר הטלפון הנייד של ג'ניפר, בו נמצאה התכתבות בינה לבין העוררת שבה הורתה לה האחרונה לא לפתוח את החבילות, וכן התכתבויות בהן תואם אופן העברת החבילות אל העוררת; (ג) תרגיל חקירה שנערך בין העוררת לבין ג'ניפר, בו הורתה העוררת לג'ניפר לומר בחקירה כי אינה יודעת דבר על הסמים; (ד) ממצאי חדירה לטלפון הנייד של העוררת; (ה) הודעה של העוררת מיום 8.2.2016, בה מסרה כי היא ידעה שהחבילות מכילות סם כבר מחודש נובמבר 2015 – גרסה אותה שינתה העוררת לאחר מכן וציינה כי "הרגישה" שמדובר בסמים אך לא ידעה.

בנוסף, המשיבה טענה כי מתקיימות בעוררת שתי עילות מעצר: האחת, עילת מעצר של מסוכנות, על פי החזקה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3), מאחר שמדובר בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים, שאינן נוגעות לשימוש עצמי; והשנייה, עילת מעצר של שיבוש והתחמקות מהליכי משפט, נוכח היותה של העוררת שוהה בלתי חוקית בשטח ישראל ונוכח ניסיונה של העוררת להסתתר מפני שוטרים שהגיעו לערוך חיפוש בביתה.

5.

ביום 25.2.2015 התקיים דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים בבית המשפט המחוזי. במהלך הדיון, טענה העוררת להעדרן של ראיות לכאורה. ראשית, העוררת סברה כי לא ניתן להוכיח את אשמתה בקבלת 30 חבילות הסם הקודמות לחבילה האחרונה בנסיבות בהן לא ידוע למאשימה כי היה סם, באיזה סם מדובר ומה כמותו. שנית, העוררת חזרה על גרסתה לפיה אדם בשם טו – אשר את פרטיו מסרה לחוקרים – ביקש ממנה לקבל את החבילות. לשיטתה, היא לא פתחה מעולם את החבילות, וכאשר חשדה שמשהו בהן אינו כשורה, היא ביקשה מטו כי אלו לא יישלחו אליה יותר, אך הוא לא שעה לבקשתה. באשר למסוכנות הנטענת, העוררת טענה כי היא לא יצרה קשר עם שולח החבילות מעולם וכי אין לה יכולת כספית לשוב ולבצע מעשים דומים. נוכח האמור, העוררת ביקשה לשחרר אותה למעצר בית בערבויות.

6.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, בית המשפט המחוזי הורה ביום 25.2.2016 על מעצרה של המשיבה עד לתום ההליכים נגדה. בית המשפט המחוזי מצא כי התשתית הראייתית שהוצגה על ידי המשיבה עומדת ברף הנדרש למעצר עד תום ההליכים. זאת, על סמך הודעת העוררת מיום 8.2.2016, כי ידעה כבר החל מחודש נובמבר 2015 שהחבילות מכילות סם. ביחס לחבילות שהגיעו לפני מועד זה, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת הנחה של "עצימת עיניים" נגד העוררת. כן ציין בית המשפט המחוזי כי בשלב דיוני זה, די בעצם תפיסתה של החבילה האחרונה, לצד הודעתה של המשיבה וקיומו של רצף פעולות זהה ביחס לשאר החבילות, כדי להתגבר על העובדה שלא נתפסו סמים בשאר המקרים. באשר לעילת מעצר, בית המשפט המחוזי מצא כי נשקפת מהעוררת מסוכנות בעוצמה משמעותית, בפרט בשל היקף המעשים המיוחסים לה ובשל מעורבותה הדומיננטית בפרשה. כן נמצא כי קיימת עילת מעצר של שיבוש, מחמת החשש שהעוררת תנצל את היותה אזרחית זרה על מנת להימלט מפני הדין. לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין כי בנסיבות המקרה, כאשר מדובר בייבוא סמים בהיקף נרחב ושיטתי, לא קיימת חלופת מעצר אפשרית אשר יש בה לאיין את עילות המעצר. על כן, בית המשפט המחוזי מצא כי אין מקום להפנות את העוררת לעריכת תסקיר מעצר, והורה על מעצרה עד לתום ההליכים. מכאן הערר שלפניי.

הערר

7.

בערר שלפניי, העוררת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתה במעשים המיוחסים לה. ראשית, העוררת טוענת כי לא הוצגו כלל ראיות הנוגעות לקשירת הקשר לייבוא הסם בפני בית המשפט המחוזי, וכך לא נסתרה גרסתה לפיה מעולם לא יצרה קשר כלשהו עם שולח החבילות ולא נטלה כל חלק פעיל בהגעתן של החבילות לישראל. שנית, לדידה של העוררת, המשיבה תתקשה להוכיח את העובדות המפורטות בכתב האישום, כאשר לא נתפסו הסמים ואין כל ראיה ישירה המלמדת על כך שהעוררת ידעה שהחבילות מכילות סם. כן סבורה העוררת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שמצא כי היא הודתה בכך שידעה שהחבילות מכילות סם בהודעה מיום 8.2.2016. לעמדתה, בחקירותיה אמרה רק ש"הרגישה" כבר בחודש נובמבר 2015 שמשהו אינו כשורה, אך מעולם לא אמרה ש"ידעה" על הסמים. העוררת מדגישה בעניין זה כי חקירתה התנהלה באמצעות מתורגמנים, אשר אינם מבינים את השפה המשפטית, וכך נוצר בלבול באשר למשמעות הנכונה של דבריה. לטעמה, התיעוד הכתוב של חקירתה אינו מדויק ואינו תואם את הקלטת החקירה, וכי בית המשפט המחוזי טעה בהסתמכו על הנוסח הכתוב. לפיכך, העוררת טוענת כי היה מקום לשחררה בהעדר ראיות לכאורה.

8.

לחלופין, העוררת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא בחן חלופות מעצר אפשריות בעניינה. לגישתה, אף אם בית המשפט התרשם כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, עדיין הוא היה מחויב לבחון חלופות אפשריות ואף להפנות אותה לקבלת תסקיר שירות מבחן. זאת, בפרט כאשר העוררת היא אמא צעירה, הנעדרת עבר פלילי, שלה ילדה רכה בשנים, וזוהי מעידתה הראשונה. בכל הנוגע לשהייתה הבלתי חוקית בישראל, טוענת העוררת כי משרד הפנים יודע מהי כתובתה ואינו נוקט בצעדים להרחקתה כחלק ממדיניות הטיפול בזרים להם ילדים קטנים. מכל מקום, העוררת מדגישה כי ניתן להתמודד עם החשש להימלטות מהארץ על ידי הטלת צו עיכוב יציאה מן הארץ וערבויות. נוכח כל האמור, העוררת מבקשת מבית משפט זה להורות לבית המשפט המחוזי לבחון חלופות מעצר אפשריות בעניינה.

9.

מנגד, המשיבה טוענת כי העוררת הבינה שהחבילות הכילו סמים, ואף הודתה כי ידעה זאת החל מחודש נובמבר 2015. בנוסף, המשיבה סבורה כי הסכום שקיבלה העוררת עבור החבילות, כ- 15,000 ש"ח לערך, מחזק את טענתה כי העוררת הבינה במה היא מעורבת. יתרה מזאת, המשיבה הדגישה כי בידה הקלטות בהן העוררת מדברת מפורשות על סמים. לבסוף, המבקשת הצביעה על כך שמדובר עבירות סמים חמורות וכי מקובל לעצור בתיקים כאלו.

דיון והכרעה

תשתית ראייתית לכאורית

10.

סעיף 21 לחוק המעצרים מורה כי בית המשפט יעצור נאשם עד תום ההליכים רק בהתקיימם של שני תנאים מצטברים – קיומה של תשתית ראייתית לכאורית וקיומה של עילת מעצר. באשר לתשתית הראייתית הלכאורית, נקבע כי רמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה אינה זו הנהוגה במשפט הפלילי, ודי בבחינת כוח ההוכחה הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה. דהיינו, על בית המשפט לבחון אם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות במהלך המשפט, במסגרת חקירה נגדית, ולאחר הכרעה בדבר קבילות ומשקל, יוביל בסופו של הליך להרשעת הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996)).

11.

הראיה המרכזית בה התמקד בית המשפט המחוזי בהחלטת המעצר היא עדותה של העוררת מיום 8.2.2016, ובה, לכאורה, הודתה כי ידעה שהמדובר בסמים בחבילות מושא כתוב האישום. העוררת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי הדברים עולים כדי הודאה. העוררת מפנה לעמודים 12-11 לאותה העדות, שם אמרה כי "לא ידעתי שמדובר בסמים" ( שם,

עמוד 11, שורה 360). בהמשך לכך, העוררת מסבה את תשומת הלב כי לא נמסרה לעיונה קלטת האודיו של עדותה זו. העוררת מדגישה שגם בעדויות שנגבו לאחר מכן, חזרה על הטענה כי לא ידעה שמדובר בסמים. לשיטתה, העובדה שהודתה ב-30 חבילות שלא נתפסו על ידי המשיבה, מחזקת את טענתה כי לא ידעה על תוכנן של החבילות. לא זו אף זו, העוררת גורסת כי היה כשל בתרגום החקירה לשפה שתהיה נהירה לה, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן:

חוק חקירת חשודים ) – חקירה בשפת החשוד.

12.

חרף טענותיה, וללא כל קביעה באשר למהימנותה או משקלה של העדות, עולה מעדותה של העוררת כי היא אכן ידעה כי החבילות מכילות סמים, ולמצער ידעה על מעורבותה בפעילות בלתי חוקית. ביסוס לכך ניתן למצוא גם בסכום הכסף המשמעותי שקיבלה בעבור העברת החבילות, אשר עומד על 15,000 ש"ח. לעניין איכות התרגום, למותר לציין כי ישנן מגבלות מובנות בנוגע לחקירה בשפת הטאגאלוג. אמנם, ייתכן שההודעה תפסל עקב טעות בתרגום, ואיני קובע עמדה בעניין זה, אך אלו דברים למשפט עצמו. בשלב זה, סבורני כי די בחומר הראיות אשר הוצג על ידי המשיבה כדי להניח תשתית ראייתית לכאורית למיוחס לעוררת.

13.

בנסיבות אלה, דעתי היא שאין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בדבר התשתית הראייתית.

חלופת מעצר

14.

בית המשפט המחוזי מצא כי בעניינה של העוררת מתקיימות שתי עילות מעצר: עילת מעצר מרכזית של מסוכנות, נוכח היקף ואופי המעשים המיוחסים לה; ועילת מעצר של שיבוש הליכי חקירה, בשל היותה אזרחית זרה. בית המשפט ציין כי בנסיבות המקרה, קרי – ייבוא סמים בהיקף נרחב ושיטתי, לא קיימת חלופה אשר יש בה לאיין את עילות המעצר המתקיימות בעוררת.

15.

באשר לבחינתה של חלופת מעצר, עומדת העוררת על כך שב-30 החבילות מושא כתב האישום מצוין כי סוג הסם וכן משקלו אינם ידועים, מה שמוביל לדידה למסקנה שאין די ראיות לצורך ביסוס הרשעה. העוררת מדגישה כי אף בית המשפט המחוזי קבע שמדובר בטענה לא מבוטלת. לשיטתה, חולשה זו בראיות נופלת תחת החריגים לעבירות יבוא וסחר בסמים, ועל כן מקימה חובה על בית המשפט לבחינת חלופת מעצר, אף אם יוסכם כי יש ראיות לכאורה וישנה עילת מעצר. העוררת מוסיפה על כך את נסיבותיה האישיות, כי היא שוהה מזה 10 שנים בארץ, נטולת עבר פלילי ובעלת ילדה צעירה בת חמש. לאור כל זאת, העוררת סבורה כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון האם המקרה מהווה חריג למעצר בעבירות סמים, כמו גם להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינה.

16.

אקדים ואומר כי לא השתכנעתי שהמקרה שלפניי נופל בגדר החריגים המצדיקים חלופת מעצר. המסוכנות הנשקפת מהעוררת נוכח אופי והיקף העבירות המיוחסות לה; נסיבות ביצוע העבירה – ובייחוד הפעלת אחרים לבצע את המעשים עבורה; והתשתית הראייתית הענפה כנגדה, כל אלו מגבשות טעם חזק לדחיית טענות בדבר שחרורה. באשר לבעייתיות הנטענת בראיות, דעתי היא, כי בשלב זה של המשפט, המענה לכך נעוץ בקיומן של ראיות לכאורה אשר מצדיקות את המעצר. למעלה מן הצורך, אציין כי הדמיון בדפוסי הפעולה של העוררת בכל אחד מן המקרים מקים חזקה ראייתית הקושרת בינה לבין כלל החבילות, כמו גם מבססת את הטענה באשר לתכולתן. לאור כל האמור, מצאתי כי דין הערר להידחות.

17.

סוף דבר, הערר נדחה.