בש"פ 1671/99 חליל מחמוד נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מפי השופט ע' דוויק, בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 40087/99.

1.ביום 16.2.99 הוגש כנגד העורר כתב אישום, ת.פ. 40087/99 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס לעורר עבירות של ייבוא סם והחזקת סם מסוכן. על פי הנטען בכתב האישום, העורר ובת זוגתו ראקל מרטינז (להלן: "ראקל") ייבאו לארץ מברזיל כקילוגרם של סם מסוכן מסוג קוקאין ביום 8.2.99. על פי כתב האישום, שהו העורר וראקל בין התאריכים 29.11.98 ועד 8.2.99 בריו דה ז'נירו בברזיל. ביום 6.2.99 הודיעה ראקל לעורר כי בטיסתם חזרה ארצה בכוונתה להביא על גופה סמים מסוכנים, מוסתרים במחוכה. בהמשך מסרה ראקל לעורר 3,000 דולר שקיבלה עבור הייבוא, והוא הטמין את הכסף בין חפציו. הוסכם כי הכסף ישמש לפרעון חובות וחשבונות בני הזוג בקשר לדירתם המשותפת באילת. ביום 8.2.99 טסו בני הזוג מברזיל ארצה בטיסות נפרדות, כאשר הוסכם שהעורר ימתין לראקל בנתב"ג עד הגעתה. ראקל הגיעה ארצה כשעל גופה 971.42 גרם נטו של קוקאין ונעצרה עם הגעתה.

2.ביום 18.3.99 תוקן כתב האישום כך שנאמר בו כי ביום 6.2.99 סיכמו ביניהם ראקל והעורר כי בטיסתם חזרה ארצה, תביא ראקל על גופה סמים מסוכנים, מוסתרים במחוכה.

3.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 8.3.99 החליט בית המשפט המחוזי - מפי השופט ע' דוויק - להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. טענת הסנגור הייתה כי עובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה כלשהי, שכן עצם הידיעה של העורר אינה יוצרת עבירה פלילית. בית המשפט דחה טענה זו מן הטעם שניתן לראות את שני בני הגוז, כפוף למצב הראייתי בכללותו, כמי שמעורבים בביצוע מעשה עבירה בצוותא.

4.בית המשפט בחן את חומר הראיות, בכלל זה את גירסתה של ראקל ואת גירסת המשיב, והגיע למסקנה כי יש ראיות לכאורה אשר קושרות את המשיב למהלך יבוא הסם. בית המשפט ביסס את החלטתו, בין היתר, על זכרון דברים מיום 19.2.99, שערך פקד שמעוני, לפיו ביקש העורר להגיע להסדר עם חוקריו כדי לחלץ את בת זוגתו מן התסבוכת, ושבו מסר פרטים אחדים מהם עולה מעורבות עמוקה של המשיב בייבוא הסם. לשיטת בית המשפט, זכרון הדברים מהווה ראשית הודיה, שיש בה כדי להעמיק את המעורבות של העורר בפרשת היבוא.

5.לחזקת המסוכנות הקבועה בעבירות סמים מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- מצטרפת המסוכנות הממשית העולה מעצם ייבוא כמות כה גדולה של סם מסוכן ארצה. ואמם, העורר שימוש, לכאורה, חוליה חיונית ומרכזית בפעולה הייבוא. בשל נסיבות אלה קבע בית המשפט כי אין מקום לשחרר את העורר בחלופת מעצר.

6.כנגד החלטה זו מופנה הערר שלפני. ב"כ העורר שב וטען כי כתב האישום אינו מגלה עילה, אך משתוקן כתב האישום, כפי שנאמר לעיל, אינני נדרש עוד לשאלה זו שכן אין ספק שכתב האישום המתוקן מייחס לעורר, במפורש, שותפות בעבירה של יבוא סם מסוכן ארצה. טענתו המרכזית של ב"כ העורר היא שאין בחומר החקירה ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את העבירה בצוותא עם חברתו. הראיות הקיימות עולות אך ורק כדי "החשדת" העורר. ידיעתו הלכאורית של העורר על ביצוע הפשע בידי חברתו אינה מגיעה כדי ביצוע העבירה עצמה. לכל היותר ניתן לייחס לו עבירה של "אי מניעת פשע".

7.לב"כ העורר טענות קשות גם בנוגע לזכרון הדברים מיום 19.2.99. הוא מציין כי המסמך נמסר לידיו רק ביום 1.3.99, דקות ספורות לפני הדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים. לגופו של עניין, טען ב"כ העורר כי העורר מכחיש כל קשר לעניין והדבר היחיד אותו אמר לפקד שמעוני הוא כי יגיד לו מה שהוא רוצה אם רק ייתן לו לראות את חברתו. ב"כ העורר מדגיש כי העורר היה שרוי במצב נפשי קשה ביותר כיוון שבשל סירובו לשתף פעולה מנעה ממנו המשטרה לראות את חברתו. פקד שמעוני אף הודיע לו כי חברתו מאושפזת במצב קשה בבית חולים, ווכי היא תמות בגללו. לפיכך, לטענתו, המזכר, שנכתב ונחתם על ידי שוטר, ואשר נערך בנסיבות שתוארו, אינו יכול לשמש אפילו כראיה לכאורית.

8.לאחר עיון בחומר החקירה שהוצג בפני, השתכנעתי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת להרשעת העורר באישומים המיוחסים לו. תשתית זו כוללת ראיות נסיבתיות, הודעותיה של רקאל הקושרות את העורר לארוע, שתיקתו של העורר וסרובו למסור גרסה במשטרה, ולבסוף את זכרון הדברים המהווה "ראשית הודיה".

9.הראיות הנסיבתיות המשמשות כנגד העורר הן, בעיקרן, טיסתו לארץ בטיסה נפרדת מחברתו ראקל, המתנתו בשדה התעופה לרקאל והימצאותם של כ- 2,700 דולר בכליו של העורר בעת שנעצר בשדה התעופה, ללא כל הסבר אודות מקורות הכסף.

10.גם הודעותיה של ראקל במשטרה קושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו. ראקל מספרת במפורש שהעורר ידע שהיא מביאה על גופה משהו לארץ, וככל הנראה הבין שמדובר בסמים. הוא קיבל ממנה חלק מהתשלום עבור "עבודתה", סכום של כ- 3,000 דולר, לשם תשלום חשבונות בקשר להחזקת דירתו באילת. גם שקריה של ראקל, אשר תחילה הכחישה כל מעורבות של העורר בפרשה ולאחר מכן קשרה אותו לאירועים, מסבכת את העורר. כך, למשל, בהודעתה הראשונה מיום 8.2.99 אומרת ראקל שהעורר לא ידע כלום. לעומת זאת, בהודעה מיום 9.2.99 היא אומרת שסיפרה לו שהיא מביאה משהו ושהיא עושה את זה כדי שיהיה להם כסף והוא אמר לה לא לעשות את זה כי פחד לאבד אותה. בהודעה מיום 14.2.99 מספרת ראקל שבשדה התעופה בברזיל, כשהעורר חיבק אותה, הוא הרגיש שהיא נושאת משהו על גופה, שאל מה זה והיא סיפרה שהיא מעבירה את זה לארץ ולא יודעת מה זה.

11.גם לגבי הכסף חלה "התפתחות" בגרסאותיה של ראקל. בהודעות מיום 8.2.99 ו- 9.2.99 היא אמרה שהפקידה את כל הכסף בבנק בברזיל. בהודעה מיום 16.2.99 היא מספרת לראשונה שמסרה לעורר 3,000 דולר מתוך הכסף שקיבלה, וסיפרה לו שזה עבור מה שהיא עושה. הכסף היה מיועד לתשלום חשבונות הדירה. העורר הסכים לקחת את הכסף, למרות שהתנגד לכל העניין. העורר שאל אותה אם מדובר בסם והיא אמרה שאינה יודעת.

12.העורר בחקירתו שמר על זכות השתיקה, הגם שהוסבר לו ששתיקתו עשויה לשמש חיזוק לראיות נגדו. הוא בחר שלא להגיב לכל השאלות המופנות כלפיו, לרבות השאלה האם נפגש עם ראקל בשדה התעופה בברזיל, האם ידע שהיא נושאת על גופה סמים, והאם הגיע ארצה בטיסה נפרדת מפני שחשש להיתפס יחד עם ראקל. כן סרב העורר לספר מה מקור הכסף שנתפס אצלו (כ- 2,700 דולר). יצוין, כי רק בחקירתו הראשונה, ביום 9.2.99, העורר משתף פעולה באופן סלקטיבי ומספר שהגיע בטיסה נפרדת מראקל כי עוד בישראל קנה כרטיסים הלוך ושוב לברזיל ב"אל איטליה" ואילו ראקל טסה בחברה ברזילאית. במקרה זה שתיקתו של העורר, כאשר ישנן ראיות נסיבתיות ואחרות הקוראות למתן הסבר מפיו אשר ירחיקו מהעבירות המיוחסות לו, מחזקת את התשתית הראייתית הקיימת נגדו.

13.זכרון הדברים המשטרתי מיום 19.2.99 מהווה חיזוק משמעותי לראיות התביעה, שכן האמור בו משמש "ראשית הודיה". בהקשר זה כתב השופט ת' אור בבש"פ 4061/90 מדינת ישראל נ' אחיעם , פ"ד מד(4) 244 את הדברים הבאים:

נראה לי שניתן לסכם את פסיקתו של בית משפט זה כך, שבנסיבות מתאימות, כשהביע נאשם את רצונו להודות בחלקו באשמה המיוחסת לו, ובלבד שיקבל טובת הנאה כנגד הודאה כזו, ניתן לראות את דבריו "כראשית ראיה", ובתור שכזאת, כראיה מסיעת או מחזקת לכאורה ראיה אחרת העומדת נגדו. ההגיון שבגישה זו הוא, שבדרך כלל לא יביע אדם, שאין לו חלק באשמה המיוחסת לו, נכונות להודות בביצועה. כך מלמד נסיון החיים. לפיכך, דבריו על נכונותו להודות באשמה, יש בהם על פי תוכנם לשמש ראיה נגדו. יתכנו, כמובן, מקרים ונסיבות בהם הביע נאשם נכונות להודות, מבלי שהוא מעורב כלל בעבירה, כשם שיתכנו מקרים של הודאת שוא מצד נאשם. אך ההכרעה באיזה מידה יש להשתמש בנכונותו של נאשם להודות כראיה נגדו, קשורה לשאלת המהימנות והמשקל של הדברים, ולא לשאלה אם הדברים - באם ימצא שנאמרו בכנות - יכולים לשמש כראיה מסיעת לראיות אחרות הקימות נגדו. ( שם , בעמ' 248).

14.על-פי זכרון הדברים מיום 19.2.99, אמר העורר לחוקר כי הוא מוכן לספר על הכל, אבל הוא רוצה הבטחה שיעזרו לו ושיגנו עליו. העורר סיפר כי מעורבים בזה 4 אנשים, אחד ערבי ושלשה יהודים, שהם "רציניים" בסמים ואחד מהם מהצמרת. הוא אמר שהגיע אליהם דרך אחד מהם שהכיר. העורר סרב למסור מידע נוסף עד שלא תובטח לו עזרה. טענותיו של העורר לגבי מהימנות המסמך ונסיבות עריכתו, ראוי שיתבררו במשפט עצמו. בשלב זה בית המשפט אינו נכנס לשאלות של מהימנות. על פני הדברים נראה, כי העורר גילה נכונות להודות באשמה ולהפליל מעורבים נוספים, בתנאי שתסופק לו הגנה ועזרה מצד המשטרה. נכונותו העקרונית של העורר לגלות את המעורבים בייבוא הסמים מעידה, לפחות לכאורה, על כך שבניגוד לגרסתו הראשונית, ידע על פרטי העסקה של יבוא הסמים. ידיעה זו מחשידה אותו במשנה תוקף במעורבות אישית בתכנון עסקת הייבוא ובביצועה.

15.מן האמור עד כה עולה כי צדק בית המשפט בקבעו כי קיימת תשתית ראייתית כנגד העורר. כן צדק בית המשפט בקביעתו כי בנסיבות המקרה, בשל חומרת העבירה המיוחסת לעורר, כמות הסם הגדולה בה מדובר, ועברו הפלילי של העורר, אין מקום לשחררו בחלופת מעצר.

אי לכך, הערר נדחה.