בש"פ 1675/10 דניאל אלחרר נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 21.1.2010 (כב' השופטת ט' חימוביץ) בה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט ד' חסדאי) לעצור את העורר את תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בבית משפט השלום באשקלון בעבירה של סחר בסם מסוכן. בכתב האישום שהוגש נגד העורר ונאשם נוסף (אשר לו מיוחסת עבירת תיווך בעסקי סמים מסוכנים, להלן: ולרי ) נטען כי בבוקר יום 11.11.2009 שוחח אדם בשם סמיון (להלן:

סמיון ) בטלפון עם ולרי וסיכם עמו לרכוש סם מסוכן תמורת 100 ₪ ולאחר מכן נפגש סמיון עם ולרי ברחוב ביאליק באשקלון ומסר לו את הסכום האמור. ולרי ביקש מסמיון להמתין והלך לביתו של העורר, שם סיכם עמו לרכוש ממנו מנת סם תמורת 100 ₪. כעבור שלושים דקות שב ולרי לעורר, אשר מסר לו תמורת הכסף מנת הרואין במשקל לא ידוע.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של העורר ושל ולרי עד תום ההליכים נגדם, ובהחלטתו מיום 3.12.2009 קיבל בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט ד' חסדאי) את הבקשה בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים להם. בית המשפט קבע כי מהתשתית העובדתית הלכאורית עולה כי: הכסף המסומן שמסר סמיון - אשר הופעל כסוכן משטרתי - לולרי עבור רכישת הסם נתפס אצל העורר; ולרי מכחיש שקיבל מסמיון את הכסף המסומן; העורר הודה שולרי היה אצלו באותו בוקר (ולרי, מצידו, טען ששילם לעורר 80 ₪ כהחזר חוב, אף שהכחיש תחילה שנפגש עם העורר באותו הבוקר); העורר מצדו טוען ששילם לולרי 200 ₪; בקלטת הווידיאו נראה ולרי נכנס מספר פעמים לכניסת ביתו של העורר; בדירת העורר נתפסו אלפי שקלים בהרכב שטרות שונה ומגוון, וכן משקל וניילון נצמד; ולרי נתפס בדירתו עם סמיון בעת הכנת מנת סם, כששני מזרקים לצדם; והעורר מסר בחקירתו כי באותו בוקר אמר לו ולרי שברצונו להזמין מישהו להשתמש עמו בסם. בית המשפט הוסיף וקבע כי בבוקר האירוע טלפן לכאורה ולרי אל העורר, וכן כי חוסר רצונו של העורר להתייחס לדברי ולרי בעימות ביניהם נזקף אף הוא לחובתו כמו גם העדר ההתאמה בין גרסאות העורר וולרי. לבסוף קבע בית המשפט כי נגד העורר וולרי קמה עילת מעצר סטטוטורית ולא הוצגה בפניו חלופת מעצר הולמת; כי נגד השניים תלוי ועומד מאסר על-תנאי בעבירות סמים; וכי אין לשקול את שחרור העורר לגמילה מסם בשלב המעצר כיוון שלא מתקיימים התנאים הנדרשים לכך.

2.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ובהחלטתו מיום 21.1.2010 דחה בית המשפט את הערר בקובעו כי הראיות הנסיבתיות בתיק מקימות תשתית ראייתית לכאורה שגרסת העורר אינה מתיישבת עמה. בית המשפט קבע כי הראיה העיקרית בתיק הינה הכסף המסומן שנתפס אצל העורר אותו מסר סמיון לולרי קודם לכן לצורך רכישת הסם. עוד נקבע כי קיימות ראיות נסיבתיות לכאורה נוספות הקושרות את ולרי אל העורר כמי שמכר לו את הסם. בהקשר זה קבע בית משפט קמא כי גרסת העורר לפיה מסר לוולרי 200 ₪ בהם רכש ולרי סם ממנו שמר לעצמו חצי מן הכמות ונתן לעורר את החצי השני וכן 80 ₪, אינה מתיישבת עם הראיות בתיק ובפרט עם העובדה כי על ולרי לא נתפסו אותם 200 ₪ שלפי גרסת העורר אמורים היו להימצא אצלו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי כאשר העורר עומת עם העובדה שעל ולרי לא נמצא הכסף שנתן לו לכאורה, השיב העורר כי אין לו תשובה לכך. בית המשפט ציין כי אף שבשלב כלשהו נותק קשר העין בין שוטרי התצפית ובין ולרי וסמיון, ולרי היה כל העת עם סמיון ולא נאמר דבר על כך שרכש דבר-מה באותם 200 ₪ שקיבל לכאורה מן העורר. בית המשפט הוסיף וציין כי העסקה שנערכה לטענת העורר איננה הגיונית לכאורה וכי קשה להבין מדוע יבצע ולרי עסקה סיבובית כזו, אשר תותיר אותו בסופו של דבר עם מנת סם בשווי 100 ₪, אותה ביקש לחלוק עם סמיון. בית משפט קמא הוסיף וציין כי העורר הודה בחקירתו בקיומה של שיחת טלפון בינו ובין ולרי ממנה עולה שולרי שאל אותו אם יש לו סם, וקבע כי שיחה זו עומדת בסתירה לטענת העורר לפיה ולרי הגיע אליו עם סם בשווי 200 ₪. לבסוף ציין בית המשפט כי הכספים הרבים והבלתי מוסברים שנתפסו אצל העורר תומכים אף הם בעמדת המשיבה.

3.

בערר שבפניי שב העורר וטוען כי לא קיימות ראיות לכאורה למעצרו עד תום ההליכים. לטענת העורר, שגה בית משפט קמא בקובעו כי גרסתו אינה מתיישבת עם הראיות האחרות בתיק וכי על ולרי לא נמצא סך של 200 ₪, שכן ולרי לא היה תחת מעקב מעת שאיבדו שוטרי התצפית קשר עין עמו ועם סמיון, וכן כי גם כאשר תפסו השוטרים את ולרי ואת סמיון בביתו של ולרי בעמדם להזריק מנת סם, השוטרים לא ציינו כי נערך חיפוש על ולרי לאיתור הכסף והנושא לא נבדק אל מול ולרי. העורר מוסיף ומפנה אל הטענות שהעלה בערר שהגיש לבית המשפט המחוזי. לטענתו, שגה בית משפט השלום בהתעלמו מכך שאף שוטר לא חזה בולרי מקבל ממנו סם ומכך שולרי וסמיון נעלמו מעיני שוטרי התצפית ולא ידוע מה עשו בפרק הזמן שעד תפיסתם כשהסם בחזקתם. עוד טוען העורר כי רוב הודעתו נתמכת בדוחות השוטרים וכי שגה בית משפט קמא בעשותו שימוש בשקריו של ולרי נגדו, בעוד שהוא שיתף פעולה בחקירתו והודה שהוא וולרי נוהגים להשתמש יחד בסמים. העורר מוסיף וטוען כי ולרי הוא שנתן לו מנת סם וכן עודף בסך 80 ₪ תמורת 200 ₪ שנתן לו העורר, וכי העובדה שולרי נצפה מגיע לביתו של העורר יותר מפעם אחת מחזקת את טענתו לפיה ולרי קיבל ממנו 200 ₪, הלך לקנות מנת סם וחזר לבית העורר, שם נתן לו עודף ומנת סם. לבסוף טוען העורר כי סמיון לא ידע לומר לאן הלך ולרי ולמי טלפן, וכן כי המספר אליו צלצל ולרי אינו מספר הטלפון של העורר ואין כל שיחה מוקלטת למספר הטלפון שלו.

המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא וטוענת כי דין הערר להידחות. לטענת המשיבה, נסיבות ביצוע העסקה, תפיסת הכסף המסומן אצל העורר ותפיסת הסם אצל ולרי משתלבות כולן לכדי תשתית ראייתית לכאורה להוכחת האישום. כמו כן קיימים חיזוקים לראיות אלה, והם הגרסה המכחישה שמסר העורר תחילה, חוסר הרצון של העורר להתעמת עם דבריו של ולרי והסתבכותו בשקרים.

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתיק החקירה הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אכן, הראיות לכאורה שנאספו הינן ראיות נסיבתיות ואין בתיק ראיה ישירה לעסקה שהתבצעה, על-פי הנטען, בביתו של העורר בה מכר העורר סם לוולרי. כמו כן, צודק העורר בטענה כי אין בחומר הראיות הסבר לעובדה שוולרי נראה יוצא ונכנס מספר פעמים מן הבניין שבו גר העורר (ראו, למשל, לפי דו"ח העיקוב, בשעה 9:34 נכנס ולרי לבניין בו גר העורר; בשעה 9:37 הוא יצא מן הבית; בשעה 9:39 חבר ולרי לסמיון ובשעה 9:59 שוב נכנס ולרי "לכניסה של [העורר]"; בשעה 10:01 ולרי "יוצא מהכניסה והולך לכיוון יוספטל"; בשעה 10:03 חזר ולרי לכיוון הכניסה לבניין, ודקה לאחר מכן התיישב בסמוך לבניין). יחד עם זאת, מקובלת עלי המסקנה אליה הגיעו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ולפיה הראיות הנסיבתיות הקיימות בתיק מקימות סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירה שיוחסה לו, וזאת בעיקר נוכח העובדה כי בידי העורר נתפסו 80 ₪ מתוך הכסף המסומן שמסר סמיון לוולרי לצורך רכישת סם וכן נוכח העובדה כי העורר הסתבך בהסברים סותרים וחסרי היגיון לכאורה, בנסותו להסביר את הדבר, עליהם עמד בית המשפט המחוזי. לכך יש להוסיף את העובדה שלא היה בפי העורר הסבר מניח את הדעת לסכומי הכסף הנכבדים במזומן ובשטרות שונים שנתפסו ברשותו.

אשר על כן, הערר נדחה.