בש"פ 168/03 טימור אורוסוב נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של חבלה מחמירה והחזקת סכין שלא-כדין. לפי כתב-האישום, ב-1.12.02, בשעה 05:45 לפנות בוקר, במועדון לילה בטבריה, נטל חלק בתגרה ובמהלכה תקף הוא, יחד עם שניים מחבריו, צעיר אחר, ודקר אותו בסכין בעורפו ובכתפו.

בית-המשפט המחוזי (השופטת נחמה מוניץ), בהחלטה מקיפה, בגדרה פירט הוא את התשתית הראייתית שהציגה התביעה, מצא, כי קיימות ראיות מספיקות למעצר, וכי לנוכח חזקת המסוכנות העולה ממהות העבירות, וכן לנוכח עברו הפלילי המכביר של העורר, לא ניתן לשחררו מן המעצר, אף לא בתנאים מגבילים. לפיכך, הורה על מעצרו עד תום הליכי המשפט.

טענתו המרכזית בערר שהגיש, נוגעת לתשתית הראייתית שעליה בוסס האישום. לטענת העורר, המודה, כי השתתף בתגרה, אך כופר בכך שדקר את המתלונן, ואף טוען כי התערב בתגרה כדי להפריד בין הנצים, הראיות המזהות אותו כדוקר הן קלושות. שכן, העדים לא הכירו אותו לפני אותה פרשה. המתלונן עצמו לא זיהה אותו, ואף לא נערך מסדר זיהוי חי, כפי שהוא עצמו ביקש. לחלופין נטען, כי לנוכח גילו וחולשת הראיות, למצער, יש לשחררו לחלופת מעצר.

לא אוכל לקבל טענות אלה.

בית-המשפט המחוזי בהחלטתו מנה אחת לאחת את הראיות המלמדות, כי הדוקר היה העורר והן, לדעתי, בעוצמה מספקת למעצר.

העורר, על-פי הודאתו שלו, השתתף בתגרה, שעה שהיה אסיר ברשיון, לאחר שועדת השחרורים נענתה לבקשתו והוא שוחרר שחרור מוקדם מעונש מאסר שהוטל עליו בגין הריגת צעיר אחר. לעורר אף הרשעות נוספות בעבירות אלימות.

שירות-המבחן, שהתבקש על-ידי לבדוק את מידת מסוכנותו, לא ממליץ על שחרורו. אין מקום, איפוא, להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

הערר נדחה.