בש"פ 168/98 מדינת ישראל נ. אחמד אבו עקאב

העורר, תושב נצרת, הובא לדין, לפני בית המשפט המחוזי בעירו, בעבירת התעללות בקטין או בחסר ישע וכן בעבירת אינוס, שלפי הנטען ביצע בבתו (כבת 12), וכן בעבירות רבות של תקיפת אשתו בנסיבות מחמירות ובאיומים עליה. עם הגשת כתב האישום נגדו ביקשה המדינה מבית המשפט כי יורה על מעצרו עד לתום בירור משפטו. הנשיא המלומד של בית המשפט המחוזי מצא בראיות פנים לכאן ולכאן. הוא התרשם "שכתב האישום הוגש בעקבות סכסוך בין הנאשם ואשתו, משהוברר לה שבעלה מבלה בחברת אשה אחרת". לכך שהמשיב תקף את אשתו ואיים עליה מצא ראיות מספיקות. אך ביחס לראיות הקיימות לעבירות ההתעללות והאינוס כלפי הבת הקטינה קבע, כי הללו "אינן חד משמעיות ואפשר שיסודן בכך שהאשה גררה את הבת לומר את דבריה". והגם שלא היה נכון לקבל את טענת הסניגור, כי האשמת המשיב בעבירות החמורות כלפי בתו היא פרי עלילת שווא, קבע, כי לנוכח חומרת העבירות, מחד, והעדר אפשרות להעריך את סיכויי ההרשעה, מאידך, "שמן הראוי להרחיק את הנאשם מבני משפחתו ומביתו, אך אין כל צורך להורות על מעצר עד לתום ההליכים". משהובאה לפניו הצעת חלופה שנראתה לו, הורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאי שמעת שחרורו ישהה בבית אחותו, בכפר יפיע, במשך כל שעות היממה וגיסו יערוב לכך שהמשיב לא יצא מן הבית אלא באישור בית המשפט. לבקשת המדינה עיכב בית המשפט המחוזי את שחרורו של המשיב.

לפניי ערר המדינה על החלטה זו. מששמעתי את טענות הפרקליטים בערר, החלטתי לעכב את שחרורו של המשיב עד למתן החלטתי; ולנוכח מחלוקתם של הפרקליטים בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, הן לאישום בעבירות ההתעללות והאינוס כלפי בתו של המשיב והן לאישום בעבירות התקיפה והאיומים כלפי אשתו, נטלתי את חומר הראיות המצוי בידי התביעה ועיינתי בו מראשית ועד אחרית. מסקנתי היא, שהראיות לכאורה מבססות את אשמתו של המשיב בשתי הפרשיות. כשלעצמי נוטה הייתי לקבוע, כי די באישום בעבירות כלפי אשתו - סדרה לא מבוטלת של מעשי תקיפה כלפיה, שחלקם בוצעו על-ידיו בנוכחות עדים, ואיומים חוזרים ונשנים לפגוע בה - כדי להעמיד עילה מספקת להצדקת המעצר לפחות עד לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת. אך גם הראיות לעבירות ההתעללות והאינוס כלפי בתו של המשיב מקימות, לדעתי, בסיס איתן להצדקת מעצרו. מעדות הבת המתלוננת עולה, כי בתדירות גוברת והולכת נהג אביה להיכנס למיטתה בלילות, להפשיל את מכנסיה ותחתוניה ולגעת באיבר מינה עד הגיעו לפורקן מיני, לעתים על גופה או על בגדיה, וכי באחד המקרים החדיר לאיבר-מינה איבר או חפץ. אמנם נראה, כי היתה זו פריצת (או החרפת) הסכסוך בין בני הזוג, אשר הניעה את אשתו של המשיב לחשוף בחקירה גם את הפרשה המבישה הזאת, אך מצויות ראיות חיצוניות לכך שכבר כשנתיים לפני הגשת התלונה התעוררו בלב האם חששות שהמשיב פוגע מינית בבתם הבכירה. הבת הנפגעת כבשה את המעשים בלבה ואפשר כי רק בעקבות החרפת הסכסוך בין הוריה עודדה אותה אימה להתלונן על אביה; אך מניעיה של אשת המשיב והרקע למסירת עדותה של הבת המתלוננת אינם שוללים את אמינות גירסתה. חיזוק חשוב לעדות הבת המתלוננת בפני חוקרת הנוער מהווה עדות אחותה הצעירה. אחות זו, שלנה עם המתלוננת באותו חדר, הבחינה באביהן במיטת אחותה והיקשתה על אחותה בשאלות אודות מראה עיניה.

המשיב נאשם בביצוע עבירות חמורות כלפי אשתו וכלפי בתו, ולהאשמתו בעבירות הללו מצויה תשתית ראייתית לכאורית. מהות המעשים מקימה יסוד סביר לחשש, ששחרורו של המשיב יסכן את ביטחון אשתו ובנותיו. כן עולה חשש שהמשיב, אם לא ייעצר, ישבש את מהלכי משפטו. את מטרותיו של המעצר במקרהו של המשיב לא ניתן, לדעתי, להשיג בדרך חלופית.

ערר המדינה מתקבל, החלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת וניתן בזה צו למעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו.