בש"פ 1681/11 מוחמד עאמר נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.2.11 (כבוד השופט רון שפירא ) בעמ"ת 30019-02-11, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום ביום 17.2.11 בגין החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 9.2.11 בשעה 22:00 לערך, נסע הנאשם במונית בעיר עכו כאשר בכיס מעילו החזיק אריזה ובה סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 198.39 גרם , שלא לצריכה עצמית.

2.

בפני בית משפט קמא לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה והתקיימותה של עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). המחלוקת נסבה על בקשתו של העורר להורות על חלופת מעצר לצורך הליכי גמילה מסמים.

בית משפט קמא דחה את בקשת העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים. זאת, בהסתמך על ההלכה כי מי שיש נגדו ראיות לכאורה על החזקת סם שלא לצריכה עצמית צפוי למעצר עד תום ההליכים, למעט נסיבות חריגות אשר יצדיקו חלופת מעצר. לעורר עבר פלילי מכביד, הוא שוחרר זה מכבר ממאסרו העשירי, תשעה ימים בלבד עובר למעצרו הנוכחי. במהלך המאסר הממושך שריצה העורר, הוא לא ניסה להיגמל מהתמכרותו לסמים ולא הראה כל ביטוי לרצונו לשנות את אורחותיו. אכן, מספר ימים טרם מעצרו הנוכחי פנה העורר להליך טיפולי באשפוזית טמרה ואף שילם מקדמה על סך 1,000 ₪ לצורך התחלת הטיפול אשר נקבע ליום 17.2.11, אך בית המשפט קבע כי לא די בכך כדי להורות על חלופת מעצר במוסד גמילה. עוד ציין בית משפט קמא את ההלכה לפיה, ככלל, מקומם של הליכי הגמילה הוא בעת ביצוע העונש ולא בשלב המעצר. בנסיבות אלו, נוכח עברו הפלילי של העורר כמו גם ניסיונות גמילה קודמים שלא צלחו, ועל אף רצונו של העורר להשתלב בטיפול עובר למעצרו, נקבע כי לא מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים הפנייה למסגרת טיפולית כבר בשלב המעצר.

3.

מכאן הערר שבפני.

העורר חזר וטען כי היה על בית משפט קמא לשחררו לחלופת מעצר במסגרת טיפולית לגמילה מסמים, ולמצער, להורות על קבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו, מה עוד, שהוכיח כי היה בכוונתו להשתלב במסגרת טיפולית עובר למעצרו. לטענתו, בשנת 2003 עבר טיפול גמילה מוצלח בין כתלי הכלא, אלא שהידרדרותו המחודשת לסמים אירעה בעקבות מחלת השחפת הקשה בה לקה, שבעקבותיה הושם בבידוד למשך 3 חודשים, מה שהביא להידרדרות מצבו הנפשי ועקב כך חזרה לסמים.

4.

לא אכחד כי כמות הסם שנתפסה בחזקתו של העורר היא נכבדה עד מאוד, ובמצב הדברים הרגיל, די היה בכך כדי לדחות את עתירתו לחלופת גמילה. אלא שלטענת העורר, שלא נסתרה בחומר הראיות, כמשתמש ותיק בסמים בעיר עכו, היודע צפונות המחבואים והמקומות בהם מוסתרים סמים, הוא מצא את הסם ונטלו לעצמו. בהינתן טענה זו, אבחן את בקשת העורר לחלופת גמילה.

על השיקולים העומדים בפני בית המשפט בבואו להורות על חלופת מעצר של טיפול גמילה, עמדתי בהרחבה בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (לא פורסם, 21.3.2011). לא אחזור על הדברים והקורא מוזמן לעיין שם. על רקע השיקולים הנדרשים לעניין, אבחן את עניינו של העורר, ואם יש להחיל עליו את החריג של חלופת גמילה בהליכי מעצר.

5.

עיינתי בעברו הפלילי המכביד של העורר והוא נסב כולו (למעט עבירת פריצה משנת 1990) אך ורק על החזקה ושימוש בסמים. העורר בן 46, הוא החל להשתמש בסמים בגיל 16 ולהתמכר להרואין מגיל 27, וחלק משיניו כבר הרקיבו כדרכם של משתמשים "כבדים", ושמא הגיע לבשלות לצורך הליכי גמילה. בשנת 2003 סיים העורר טיפול גמילה בבית סוהר חרמון למשך 14 חודשים ואף השתתף בפרוייקט "שלהבת", במסגרתו מרצים מכורים לשעבר בפני תלמידי תיכון אודות סכנות הסם. כפי שעולה מדו"ח השרות הסוציאלי של שב"ס משנת 2006, לקראת תום מאסרו העורר אובחן כחולה שחפת, שהה בבידוד ואז חזר לשימוש בסם. לא נעלם מעיני כי באותו דו"ח תואר העורר כבעל כוחות דלים להשתלב בגמילה, אך מאז הדו"ח חלפו כחמש שנים.

ועיקרו של דבר. העורר החל עוד קודם למעצרו בצעד, גם אם ראשוני והתחלתי, לקראת טיפול גמילה, בכך שהפקיד סכום של 1,000 ₪ (לא סכום מבוטל עבור נרקומן המכלה ימיו בחיפוש וברכישת מנת הסם הבאה) באשפוזית טמרה, על מנת להבטיח את מקומו שם.

ודוק: אין בצעד זה כדי להביא את העורר לגדרו של החריג של מי שהתחיל בטיפול גמילה קודם למעצרו, אך יש בכך כדי להעיד על רצונו הכן להיגמל מסמים. לא די ברצונו של העורר, אף לא ברצונו הכן, כדי להצביע על פוטנציאל הליך הגמילה, אך דומני כי בנסיבות אלה, זכאי העורר להישלח לקבלת תסקיר שירות המבחן, על מנת לבחון אם קיים פוטנציאל של ממש להצלחת ההליך.

5.

אשר על כן, ומבלי שיהא בכך כדי לנטוע ציפיות או תקוות אצל העורר, אני מקבל את הערר אך ורק במובן זה שאני מורה כי העורר יופנה לקבלת תסקיר שירות מבחן לבחינת סיכויי הליך הגמילה ולבחינת חלופת מעצר בקהילה סגורה (מן הסתם לאחר טיפול באשפוזית). אעיר כי בהתחשב בשביתת העובדים הסוציאליים ובתיקים שנערמו במהלך השביתה על שולחם של קציני המבחן, יש לשער כי יחלוף זמן עד לקבלת התסקיר.

עם קבלת התסקיר יובא עניינו של העורר שוב בפני בית משפט

קמא.