בש"פ 1683/02 עלאא א-דין עמרו נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים ביידוי שני בקבוקי תבערה, שאותם הכין בעצמו, לעבר בית שניצב בשכונת אבו-טור בירושלים, במטרה להציתו. המדינה הגישה לבית-המשפט המחוזי בקשה לעצור את העורר עד תום הליכי המשפט.

בבקשתה הסבירה המדינה, כי במהלך חקירתו של העורר הוכנס מדובב לתא המעצר שבו שהה העורר, והעורר התוודה בפני המדובב בביצוע המעשים המיוחסים לו. לטענת המדינה, העורר סיפר עוד למדובב, כי אם ייתקל בחוקרו, בכוונת העורר לירות כדור בראשו של החוקר; כי יצר קשר עם אנשי "המודיעין המסכל" של הרשות הפלסטינית; כי הוא מוסר מידע לשירותי-הביטחון הפלסטיניים תמורת כסף; וכי בכוונתו להסכים לירות על אנשים.

על רקע טענות אלו של המדינה הורה בית-המשפט המחוזי (השופט צבי זילברטל) לעצור את העורר. וכך כתב בית-המשפט בהחלטתו:

בהתחשב בעברו הנקי ובגילו הצעיר של [העורר], כמו גם במועד ביצוע העבירה, היה מקום לשקול שחרורו בתנאים, אילו ניתן היה להגיע למסקנה שמדובר באירוע בודד, וחריג שאינו מצביע על סכנה הנשקפת מ[העורר] ... ואולם, גם אם מה שנמסר על-ידי [העורר] למדובב היו דברי רהב בלבד, אין ביכולתי להתעלם מכך שהדברים מצביעים על הלך מחשבתו של [העורר] ועל מערכת ערכיו ומניעיו.

גם אין ביכולתי להתעלם מהמצב השורר עתה ברחבי המדינה, המחייב גם את בתי המשפט לנקוט משנה זהירות בפיקוח שהם מפעילים על נאשמים שביצעו עבירות חמורות על רקע אידיאולוגי והמבקשים להשתחרר בתנאים.

בערר שבפניי חזר הסניגור על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי בדבר גילו הצעיר של העורר, העובדה שהמעשה בוצע לפני זמן רב, והיות דברי העורר למדובב דברי רהב.

יש לדחות את הערר. שכן, מכלול הראיות, לרבות הסבריו ודבריו של העורר, במיוחד על רקע אירועי ימים אלו, מעלים חשש למסוכנות מצד העורר, ובעניין זה מקובלת עליי עמדת בית-המשפט המחוזי.

הערר נדחה.