בש"פ 1687/16 עבדאלחמיד נעאמנה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לביטול החלטה מיום 29.2.2016 שבה דחיתי את בקשתו של המבקש להעברת מקום דיון בתיק תעבורה 2982-01-16 מבית משפט השלום באילת לבית משפט השלום בעכו. הבקשה נדחתה משני טעמים: ראשית, נאמר, כי הבקשה הוגשה בשיהוי – יממה בלבד עובר למועד הדיון עליו הצהיר המבקש בבקשתו. שנית, המבקש הצהיר שהוא אינו מתכוון להודות בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום, וככלל אין מעבירים דיון מבית משפט אחד לבית משפט אחר אם יהיה צורך בשמיעת עדויות להוכחת העבירה בבית המשפט הנעבר, אלא במקרים יוצאי דופן.

בבקשה זו לביטול ההחלטה טוען המבקש שלא היה שיהוי בהגשת בקשתו, מאחר שזו נשלחה עוד ביום 24.2.2016; אלא שנודע לבאת כוח המבקש שהבקשה לא נקלטה, ומשכך זו הוגשה מחדש, ועל פי החותמת שהוטבעה עליה היא נתקבלה רק ביום 29.2.2016. במצב דברים זה ראתה באת כוח המבקש לבקש את דחיית הדיון שהיה קבוע בבית משפט השלום באילת ליום 1.3.2016, וזה אמנם נדחה ליום 20.3.2016. יצוין שהשתלשלות זו נלמדת מן הבקשה החוזרת שלפניי, שכן לא ניתן לדברים ביטוי בבקשה המקורית. כך או אחרת, מדובר בכתב אישום הנושא את התאריך 19.12.2015, ומשהוגשה הבקשה כה סמוך למועד הדיון, בין אם ב-24.2.2016 ובין אם מאוחר יותר, היא לוקה בשיהוי. עם זאת, בשל כך בלבד לא הייתי דוחה את הבקשה, מה גם שכעת נדחה הדיון ליום 20.3.2016.

דינה של הבקשה להידחות, מקום שלדברי המבקש אין בכוונתו להודות במיוחס לו בכתב האישום. הוא מוסיף כי גם אין לצפות ממנו לענות בשלב זה לכתב האישום, משטרם עלה בידי באת כוחו לעיין ולצלם את חומר החקירה בתיק המשטרה. אכן אין ציפייה מן המבקש שיודה בכתב האישום, ובוודאי שזכותו לכפור במיוחס לו. אלא, כפי שצוין בהחלטתי מיום 29.2.2016, כלל הוא שאין מעבירים דיון מבית משפט אחד לבית משפט אחר אם יהיה צורך בשמיעת עדויות להוכחת העבירה בבית המשפט הנעבר, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. זאת, משום שהדבר כרוך, לרוב, בנסיעת עדים מהמקום הרגיל שבו הם משרתים לבית משפט במקום אחר. משנתקבלה בקשה זו, ראיתי מקום להעבירה לתגובת המשיבה, שאמנם הביעה התנגדות לבקשה מן הטעם האמור, מאחר שהעד מטעמה שנחוץ לבירור האישום מתגורר באילת. גם במסגרת הבקשה המקורית לא נעלם מעיניי הקושי שמציג המבקש הכרוך בהגעה לאילת, אולם אין בכך כדי להצדיק חריגה מהכלל וקבלת הבקשה. התוצאה היא, שהבקשה נדחית.