בש"פ 1694/12 נאסר סלהב נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ ) במ"ת 11785-01-12 מיום 15.2.2012, אשר על פיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.

נגד העורר ו-6 נאשמים נוספים הוגש כתב אישום הכולל ארבעה אישומים. שניים מהם נוגעים לעורר ומייחסים לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; תקיפה הגורמת חבלה של ממש; וסחיטה באיומים (אישומים 1 ו-4 בכתב האישום).

ברקע לאישום

הראשון , סכסוך הקיים בין העורר למתלוננים, החשודים בעיניו כמי שרצחו את אחיו. שלושה ימים עובר לאירוע המתואר באישום הראשון, שוחררו המתלוננים ממעצר בחשד לרצח, זאת בשל מותו של עד התביעה המרכזי. על פי הנטען, ביום 8.9.2011 הבחין בנו של העורר במתלוננים כשהם נוסעים בשועפט יחד עם אחייניתם. או אז הזעיק את אביו, והשניים רדפו במכוניותיהם אחרי רכב המתלוננים, כשהם מתנגשים בו לסירוגין מספר פעמים. במהלך המרדף, הבחין לפתע אחד המתלוננים בילדים בכביש ובלם את רכבו. העורר התנגש בו מאחור, וכתוצאה מכך פגע רכב המתלוננים בילד אשר הוטח בחלון הרכב. בשלב זה, נמלטו המתלוננים מן הרכב, בעוד אחייניתם נותרת בו, כאשר העורר ובנו ממשיכים לרדוף אחריהם. אחד המתלוננים – נוח אבו עסב (להלן: "נוח") – נתפס בידי העורר אשר היכה בו יחד עם אחרים בכל חלקי גופו.

ברקע לאישום

הרביעי , מחלוקת המצויה בין העורר לבין המתלונן מ' ח' (להלן: " המתלונן "), אשר עניינה זכויות בחלקת מקרקעין בשועפט. ביום 9.7.2011 ניתן פסק דין לטובת המתלונן, אשר הורה על פינוי העורר מהקרקע. על פי הנטען בכתב האישום, ביום

8.8.2011 (להלן: "אירוע אוגוסט"), בעוד המתלונן נמצא ליד מגדלי ירושלים בשועפט, עצר לידו ג'יפ שחור בו היו מצויים אמג'ד סלהב (להלן: "אמג'ד") והעורר. אמג'ד שאל את המתלונן האם הוא רוצה לפתור את הבעיה, והאחרון ענה שאין כל בעיה, וכי הקרקע רשומה על שמו כחוק. הצעתו של אמג'ד לרכישת הקרקע נדחתה על ידי המתלונן, ועל כן ענו לו אמג'ד והעורר "אנחנו רוצים את הקרקע בכל מחיר, אפילו אם יהרגו 8 אנשים". עוד הוסיפו "אם

ההוצאה לפועל יוציאו את משפחת סלהב יגרמו לך דברים לא טובים, יש לך בן ובת אתה לא מפחד עליהם? אם יפגעו בבת שלך תהיה מבסוט? תשאל מה קרה ל ג' ס', איך נשרפו לו מכוניות ואחרי שנורתה הבת שלו אז הוא בא על ארבע ושילם כסף כדי שנרד ממנו". עוד נטען כי ביום 24.10.2011 (להלן: "אירוע אוקטובר") נפגש חתנו של המתלונן, עו"ד ס' ד', יחד עם העורר ועם קבלן ההוצאה לפועל יוסי עג'מי, כדי לדון בנושא פינוי העורר מהקרקע. העורר אמר לס' ד' כי הוא הבעלים של חלק מן הקרקע, וכי אם המתלונן חשוב לו, עליו להודיע לו שהעניין לא יסתיים בפינוי של ההוצאה לפועל וכי צפויות לו הפתעות. כששאל ס' ד' מה פשר ההפתעות ענה העורר: "והמבין יבין".

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. יצוין, כי עוד טרם להגשת כתב האישום, ביום 8.9.2011 נעצרו העורר ובנו בגין האישום הראשון, ושוחררו בערבות עצמית. בהחלטתו מיום 15.1.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי "קיימת תשתית ראייתית לכאורית שעוצמתה מספקת לשני האישומים". לצד זאת נקבע כי ביחס לאירוע אוקטובר לא קיימת תשתית ראייתית מספקת. צוין כי מעשיו של העורר - פגיעה מכוונות ונשנית ברכב במסגרת האישום הראשון, וכן עבירת הסחיטה באיומים - מצביעים על מסוכנותו הגדולה, המתחדדת נוכח עברו הפלילי. לצד האמור, הורה בית המשפט המחוזי על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. תסקיר כאמור הוזמן, כאשר המלצת שירות המבחן הייתה, לאחר התלבטות, לשחרר את העורר למעצר בית. בדיון מיום 1.2.2012 דחה בית המשפט המחוזי את חלופת המעצר והורה על הזמנת תסקיר משלים. בדיון נוסף שנערך ביום 15.2.2012 דחה בית משפט קמא חלופת מעצר נוספת, תוך קביעה כי מסוכנותו של העורר גבוהה, וכי אף רמת הסיכון להישנות המעשים גבוהה. מכאן הערר שלפני.

4.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי משסירב לשחררו לחלופת מעצר, וזאת על אף המלצותיו החיוביות של שירות המבחן. נטען כי במסגרת הארכת מעצר זו, לא היה מקום להתחשב במעשיו של העורר באישום הראשון, שכן בגינם נעצר כבר, שוחרר בערבות עצמית ולא הפר את תנאי שחרורו. הוסף כי קיימים הבדלים בין הגרסאות שמסר המתלונן ביחס לאירוע אוגוסט. בחודש אוגוסט אמר המתלונן כי העורר כלל לא איים עליו, ורק בחקירה נוספת שנערכה ביום 14.9.2011 שינה את גרסתו, וזאת בעקבות לחץ החוקרים.

לגישת המדינה יש לדחות את הערר. נטען כי לא ניתן להפריד בין האירועים ויש להסתכל על התנהגותו של העורר כמכלול. הוסף כי הודעתו השניה של המתלונן מיום 14.9.2011 לא באה כדי לסבך את העורר, אלא על מנת להבהיר את המצב העובדתי. צוין כי בכל מקרה קיימים חיזוקים ראייתים ביחס לאשמתו של העורר באישום הרביעי. נטען כי על אף המלצותיו של שירות המבחן, אף הוא מתריע מפני מסוכנותו הגבוהה של העורר.

5.

כידוע, ההכרעה בשאלת הארכת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים – לאמור, שעה שחזקת החפות עומדת לו – מונחת על שלושה אדנים: קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, עילת מעצר, והיעדר חלופה מתאימה. על כל שלושת האדנים להתקיים. בענייננו, מבקש העורר לאיין כל אחד מהם.

ראיות לכאורה

באשר לאישום הראשון, כעולה מדברי הסניגור, אין הוא חולק על דבר קיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. ואולם לדידו עולה מחומר הראיות כי לא היה זה העורר אשר היכה את נוח. ביחס לאישום הרביעי הדגיש הסניגור, כאמור, כי המתלונן לא ציין בהודעתו הראשונה כי דווקא העורר הוא אשר איים עליו. כן צוין שאדם בשם אחמד חיירי, אשר היה עד לאירוע האיום באוגוסט, שב וטען כי לא ראה את העורר מאיים על המתלונן.

אין בידי לקבל את הטענה. בכל האמור באישום הראשון, הרי שפרט לעדויות המתלוננים, עמדו לפני בית משפט קמא צילומי הרכבים אשר סבלו מפגיעות קשות, וכן הודעתו של העורר במשטרה, במסגרתה לא הכחיש כי רדף אחרי המתלוננים הן ברכב והן בריצה, על רקע התנהגות המתלוננים. כזכור, מצויים אנו בהליך ערר. בהסתכלות זו, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה "פרטיו העיקריים של האישום מוצאים אחיזה בגרסאות המתלוננים, בגרסאות [ העורר ] ובנו, בתמונות הרכב, ובפציעתו של נוח, ומעלים תשתית ראייתית מספקת...", בדין יסודה. הסניגור לא הצביע על כל טעות משפטית שנפלה במסקנה זו. הדברים נכונים אף ביחס לאישום הרביעי. עדותו המאוחרת של המתלונן "מספקת את הסחורה" בדבר זיהויו של העורר כאדם שהודיע על רצונו "לקנות את הקרקע בכל מחיר, גם אם יהרגו 8 אנשים". זאת בהקשר של אירוע אוגוסט. אין בגרסא הראשונה שניתנה על ידי המתלונן, בכדי לשנות את המצב. ניתן להניח שהמתלונן ייחקר על כך בהליך העיקרי, אולם הדבר נוגע בנסיבות העניין לעצמתה של הראייה לכאורה ולא לקיומה. לנוכח עדותו המפלילה של המתלונן בשלב המאוחר, בחינת העניין על פי עצמת הראיות, לא מטה את הכף כשלעצמה.

עילת מעצר

בענייננו, נלמדת עילת המעצר ממסוכנותו של העורר אשר עולה בהקשרים של שני האישומים. על פי הנטען, משעלתה חמתו של העורר למשמע הידיעה כי החשודים ברצח אחיו מצויים בקרבת מקום, לא היסס והשתמש במכוניתו ככלי קטלני במכוון ובמודע וגרם בעקיפין לפגיעתו של ילד. זו אף זו, ושוב – לכאורה, משלא צלח העורר לפגוע במתלוננים "בכוח המנוע", עשה זאת "בכוח הזרוע". ביחס לאישום האחר, הרי כידוע, עבירת הסחיטה באיומים מכילה בתוכה מסוכנות הנשקפת לנסחט, כמו גם החשש להשפעה על עדים ושיבוש הליכי משפט. ייתכן וניצנים להתנהגות זו ניתן למצוא בהתנהגותו של העד חיירי, כפי שהדבר נלמד מטיעוני המשיבה.

אינני מתעלם מטענת הסניגור לפיה העורר שוחרר ממעצר בגין האישום הראשון, ועל כן אין מקום להשתמש באישום הראשון כשיקול בהארכת המעצר דנא. טענה זו מחודדת ואולם אין בה כדי לסייע לעורר. אין לבחון את מסוכנותו של נאשם תוך בחינה נקודתית של עבירה כזו או אחרת. לעיתים, ייתכן כי הסתכלות על כל אישום בנפרד לא תצביע על מסוכנות, ואולם "התמונה הגדולה" המכילה את מכלול האירועים תצביע על מסוכנות ממשית. זהו המצב בענייננו.

חלופת מעצר

אכן, המלצת שירות המבחן בעניינו של העורר הייתה כי יש מקום לשקול חלופת מעצר. ואולם, יש לתת דעתנו לשניים אלה: ראשית, וכפי שנאמר, תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד. בית המשפט אינו כפוף לו כתקדים מחייב. שנית, וזה עיקר, יש לזכור כי שירות המבחן קבע ביחס לעורר כי: "לאור התרשמותנו מהפער בין חומרת המיוחס לו לכאורה, עברו הפלילי, לצד שלילתו בעייתיות כלשהי בהתנהלותו, תוך הדגשת תפקודו התקין, נראה כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות דומה בעתיד". הדברים מדברים בעד עצמם.

גם בנקודה זו אין מקום לומר כי החלטת בית משפט קמא שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר טעות ביסודה. בית המשפט התייחס בהחלטתו למסוכנות העולה מהעבירות שהוכחו לכאורה, עברו הפלילי של העורר, ואף המלצת שירות המבחן בדבר מסוכנותו של העורר, הגם שהומלץ לשחררו בתנאים מגבילים. אין לשלול איפוא את מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה חלופות המעצר שהוצעו, תחת פיקוח אנשים הקרובים לעורר כגון בנו או חבריו, אינן מאיינות את המסוכנות העולה ממעשיו לכאורה. אכן, בהקשר מעצר עד תום ההליכים, מיוחדת היא עבירת הסחיטה באשר קיים קושי למנוע אותה אף במסגרת מעצר בית מלא. היא מגלה מסוכנות בפני עצמה, וקשורה היא לאפשרות לשבש את הליכי המשפט. המסקנה היא שאין להתערב בקביעת בית המשפט לפיה אין בחלופות שהוצעו כדי להשיג את מטרת המעצר.

6.

נוכח האמור לעיל, אינני סבור כי נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. הערר נדחה.