בש"פ 1706/04 חיים ממן נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. היה זה באחד הימים של חודש יולי 2003 שהעורר שימש בלדר של סם מסוכן מסוג קנאביס במשקל של למעלה מארבעים קילוגרם. משימתו של העורר הייתה להעביר את הסם מפלוני לאלמוני בהסעה במכונית, ובעוד הוא בדרכו והמשטרה תפסה אותו והסם במכונית.

משהוגש כתב האישום ביקשה המדינה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אך בית-משפט השלום החליט לסרב לבקשה והורה על שיחרורו ממעצר בתנאי ש"ישהה במעצר בית מלא ברמות יהודה בקהילת זוהרים". "רמות יהודה" היא, כידוע, קהילה טיפולית לנגמלים מסמים.

המדינה עררה על החלטת בית-משפט השלום, ובבית המשפט המחוזי נתהפכה הקערה על-פיה ובית-המשפט החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים.

על החלטה זו אחרונה הערר שלפניי.

השאלה חוזרת ונשנית לפנינו שוב ושוב: מה דינו של פלוני, מכור לסמים, הנאשם בעבירה הקשורה לצריכת סמים - בין שעבירת סמים היא בין שעבירת רכוש היא - ולאחר הגשת כתב האישום מבקש הוא מבית המשפט לשחררו ממעצר כדי להחל בטיפול גמילה. האם להיענות לבקשתו של הנאשם אם לאו? השיקולים בעד ונגד שיקולים מתבקשים הם מאליהם, והתשובה לשאלה בכל מקרה ומקרה תתלה עצמה בנסיבותיו המיוחדות של הנאשם. תחנת המוצא היא, כי עבירות סמים משמיעות מאליהן מסוכנות לעשייה פלילית נוספת, ומסוכנות זו לא תחלוף לא ב"מעצר בית" אף לא במוסד גמילה. אולם כשם שלכל כלל יש יוצא, כן הוא אף בענייננו.

עיון בהליכים שהיו בבית-משפט השלום מלמדנו כי היה זה בית-המשפט שיזם בירורים לשילובו של העורר בקהילה טיפולית. בירורים אלה העלו כי קהילה טיפולית פלונית סירבה לקבל את העורר תחת חסותה ואילו קהילה טיפולית אחרת הסכימה לדבר. כמובן שבהסכמתה של קהילה טיפולית כשהיא לעצמה אין די, וקריאה בתסקיר שירות המבחן מיום 16.9.03 מלמדנו כי השירות עצמו, כלשונו, התלבט בעניין המלצתו. הואיל והעורר הביע רצון להשתלב בקהילה טיפולית, ו"למרות התלבטותנו", המליץ השירות על קליטה בקהילה טיפולית. בית-משפט השלום החליט לסופם של הליכים כי נימוקיו לשיחרור העורר לגמילה הושתתו, בעיקרם, על שניים אלה: אחד, גילו של העורר (העורר הוא בן ארבעים וחמש), ושניים, שהעורר סובל מפיגור שכלי.

בית-המשפט המחוזי נתקשה לקבל את החלטתו של בית-משפט השלום, וכמותו אף-אנו. קשה לי להבין כיצד יש בהם באותם שני טעמים שבית-משפט השלום דיבר בהם כדי לבטל את המסוכנות הנשקפת מן העורר; ומה משקלם של אותם שיקולים כדי-כך שבית-המשפט יראה בעניינו של העורר חריגה מן המקובל? אם-כך ככלל, לא-כל-שכן בשים לב לרשימת הרשעותיו הארוכה, ארוכה מאוד, של העורר - מאז שנת 1968 ועד שנת 2002. העורר הורשע בעשרות-עשרות עבירות רכוש וסמים, ואף שהה בבית-האסורים שנים לא מעטות. מה נשתנה בעורר שבית-משפט השלום הורה על קליטתו בקהילה טיפולית - לא ידענו. אכן לו סברתי כי חל שינוי במצבו של העורר אפשר נעניתי לו. משלא מצאתי כי חל בו שינוי שיש בו כדי למעט מן המסוכנות הנשקפת ממנו, לא מצאתי הצדק לשיחרורו ממעצר.

העורר מודה, למעשה, בהאשמה המיוחסת לו, ולאחר שהתביעה הודיעתני כי מוחקת היא מכתב האישום את סעיף 4 שבתיאור העובדות בכתב האישום (עבירות סמים נוספות), אין מניעה כי משפטו של העורר יסתיים במהרה. וכך, לעת טיעון לגזר- הדין - ובלא שאביע דעתי לכאן או לכאן - תוכל באת-כוח העורר להעלות לפני בית-המשפט כל אותן טענות שהעלתה לפניי, ובית-המשפט יעשה כחוכמתו. ואולם, לעניין המעצר לא מצאתי הצדק להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

סוף דבר: אני מחליט לדחות את הערר.

היום, ז' באדר תשס"ד (29.2.2004).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04017060_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il