בש"פ 1709/07 ולרי מיכאלוב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' ואגו) בב"ש 2257/06, מיום 11.2.07 ומיום 23.1.07, לפיהן הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מספר עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; עבירה של ניסיון לגרום לעזיבת המדינה לשם זנות או עבדות, לפי סעיף 376ב(א) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; עבירה של ניסיון לסחור באדם לשם הבאתו לידי מעשה זנות, לפי סעיף 377א(א)(5) לחוק העונשין; עבירה של ניסיון לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203א(א) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין (כפי שהיה בתוקף עד ליום 29.10.06); עבירה של ניסיון לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות (הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה מתגורר), לפי סעיף 203א(ב) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין (כפי שהיה בתוקף עד ליום 29.10.06); עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין; עבירה של הפרעה לשוטר, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; וכן עבירה של שיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

כתב האישום שהוגש כנגד העורר כולל חמישה אישומים. האישום הראשון מתאר כיצד קשר קשר עם שניים נוספים, על-מנת להונות אנשים ולגרום להם להשקיע את כספם בהבאת נשים לארץ לצורך עיסוק בזנות. לצורך הדיון בעניינו אתייחס בעיקר לאישום השני, שהוא הרלוונטי לענייננו. לפי הנטען באישום השני יצר העורר קשר עם אישה בשם לנה והחל בתיאומים לצורך הבאתה לישראל לשם עיסוק בזנות. ביום 17.9.06 התקשר קצין משטרה בשם אדוארד פלינר (להלן: הקצין) לעורר וטען כי הוא מעוניין לרכוש שתי נשים לפחות ממולדובה ולהביאן לישראל. העורר אמר לקצין כי הוא יכול למכור לו ארבע נשים וביקש ממנו 560 דולרים לצורך הניירת הדרושה להשלמת המעשה. הקצין שלח את הכסף לעורר, והעורר הבטיח כי יביא לו שתי נשים לישראל, ואם הדברים יסתדרו, יביא לו שתי נשים נוספות. לאחר השיחה, יצר העורר קשר בין הקצין ללנה וסיכם עמו כי הוא ידאג להבאתה של לנה לארץ והקצין ישלם לו 4,000 דולרים. העסקה לא יצאה לבסוף אל הפעול, היות והקצין חזר בו מהצעתו. לאחר שבוטלה העסקה, חזר העורר לישראל וביקש מולדימיר לכמן (להלן: לכמן), כי יעזור לו להביא את לנה באופן פיקטיבי לישראל, על-ידי כך שידאג לכך שתינשא בנישואים פיקטיביים לאזרח ישראלי.

לפי הנטען באישום השלישי, העורר פנה ללכמן וביקש ממנו להזמין אדם ממולדובה כאורח לישראל והציע לו תשלום תמורת ההזמנה. לפי הנטען באישום הרביעי, העורר תקף את השוטרים אשר הגיעו לעצור אותו בביתו ולפי הנטען באישום החמישי העורר, בעת שהיה עצור, יצר קשר עם אדם בשם יבגני ואמר לו שיאמר ללכמן שלא יספר לשוטרים שהם תכננו להביא את לנה לעבוד כזונה בישראל, אלא על מנת להתחתן עם אדם אחר.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט המחוזי בבאר-שבע, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 23.1.07 התקיים דיון בבקשה ובית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' ואגו) קבע, כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה, אך יחד עם זאת קבע, כי יש מקום לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. בהחלטתו, התמקד בית-המשפט באישום השני, היות והוא האישום המרכזי ומקים, בפני עצמו, עילת מעצר. בית-המשפט הגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר באישום השני והמרכזיות שבהן הן הודעותיו של העורר במשטרה, בהן הוא למעשה מודה בעבירות שיוחסו לו באותו אישום. בית-המשפט דחה, לצורך ההכרעה בשאלה שעמדה בפניו, את טענתו של העורר לפיה רצה להביא את לנה לארץ לצורך נישואים פיקטיביים בלבד וכי בהודעותיו הוא רק תיאר כיצד התכוון "לסדר" את לקוחותיו ולהוציא מהם כספים במרמה.

ביום 11.2.07 הורה בית-המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו וזאת לאחר שבחן את האפשרות לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה. החלטתו של בית-המשפט מבוססת בעיקרה על תסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו של העורר בהם לא ניתנה המלצה לשחררו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. בנוסף, התייחס בית-המשפט אף לכך שהעורר מואשם בעבירות של שיבוש הליכי משפט והתחמקות ממעצר ולכן יש חשש לכך שימשיך לנסות לשבש הליכי משפט במידה וישוחרר ולא יציית להוראות המפקחים.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העורר, שגה בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו באישום השני. טענתו המרכזית הינה שלא התכוון להביא נשים לארץ לשם עיסוק בזנות אלא אך להונות אנשים לצורך רווח כספי. לגבי הודעותיו במשטרה, טוען העורר כי הן מהוות ראיה לכאורה לאישום הראשון בלבד וכי הוא אומר במפורש כי רצה להביא את לנה בארץ לצורך נישואים פיקטיביים ולא לצורך מכירתה. עוד טוען העורר, כי חלק מהראיות נגדו אינן קבילות ולכן לא יכולות להוות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בשלב זה. לבסוף, טוען העורר כי לא נתפסה ולו בחורה אחת שהובאה על-ידו ארצה וכי אף שיחתו עם קצין המשטרה היתה לצורך רווח כספי בלבד, ללא כוונה אמיתית מצדו לספק לו נשים ממולדובה.

לעניין חלופת המעצר, טוען העורר כי לא קמה כנגדו עילת מעצר וזאת היות וכתב האישום מייחס לו ניסיון בלבד ולא עבירה מושלמת של סחר בנשים וכי אין בעברו הפלילי על-מנת להקים כנגדו עילת מעצר השוללת אפשרות של שחרור לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. עוד טוען העורר, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את החלופה שהציע, לא חקר את הערבים שהוצעו ואף דחה את האפשרות להוסיף גם תנאי של איזוק אלקטרוני לתנאי השחרור.

מנגד, סומכת המשיבה את ידה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי וטוענת, כי קיימות במקרה שבפנינו ראיות לכאורה להוכחת האישום השני המיוחס לעורר וכי לאור המסוכנות הנשקפת ממנו, ולאור העולה מתסקירי המבחן, לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטותיו של בית-המשפט המחוזי ובתיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

כידוע, על בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר ( ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בענייננו, הגעתי למסקנה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר באישום השני, הוא האישום הרלוונטי לענייננו מהיותו זה שמקים עילת מעצר כנגדו.

לעניין התשתית הראייתית להוכחת האישום השני המיוחס לעורר, מסכים אני עם קביעתו של בית-המשפט קמא לפיה ניתן לבססה, בשלב זה, על הודעותיו הראשונות של העורר במשטרה. בהודעתו מיום 6.12.06 אומר העורר במשך שלוש השנים האחרונות הוא נוסע למולדובה על-מנת להיפגש עם בנות המעוניינות לבוא לעבוד בישראל בתור זונות וכן כי סיכם עם אדם בשם אדיק שימכור לו בחורות. העורר אף מתייחס באופן ספציפי ללנה ואומר שהייתה לו כוונה למכור אותה. כמו-כן, בחקירתו במשטרה ביום 7.12.06 אומר העורר ששלח ללנה כסף על-מנת שתוכל להגיע לישראל ולעבוד בתור זונה.

אמנם, העורר טוען כי הוא רצה להביא את לנה לישראל לא לצורך עבודה בזנות וכי מטרתו הייתה רק לרמות אנשים ולא להביא נשים בפועל. טענתו זו תתברר במשפט עצמו ואילו בשלב זה הדברים האמורים לעיל מספיקים על-מנת לבסס תשתית ראייתית לכאורית לאישומים המיוחסים לו.

אף טענותיו של העורר בעניין חלופת המעצר, דינן להדחות. בית-המשפט המחוזי בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר ואף הזמין תסקירים מטעם שירות המבחן שיבחנו את החלופות אותן הציע העורר. בתסקיר המבחן הראשון, מיום 30.1.07 נאמר כי ישנו סיכון גבוה לכך שהעורר יחזור להיות מעורב במעשים פליליים וכי הערבים שהוצעו כמפקחים לא יוכלו בהכרח להציב לו גבולות ולאיין את מסוכנתו. בתסקיר השני, מיום 8.2.07 נבחנה האפשרות לשחררו לחלופה אחרת, עם מפקחים אחרים, אך אף על חלופה זו לא המליץ שירות המבחן.

לאור האמור לעיל, ולאור העובדה שבית-המשפט בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אך לא נמצאה חלופה הולמת שתאיין את מסוכנותו הנובעת הן מהעבירות המיוחסות לו והן מהחשש לשיבוש הליכי משפט, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. בהחליטי כך נתתי את דעתי אף לעובדה שהעורר מואשם בניסיון לבצע עבירה של סחר בנשים, ולא בעבירה המושלמת, אך לאור נסיבות המקרה ומסוכנותו של העורר אינני סבור כי עובדה זו מטה את הכף לטובת שחרורו לחלופת מעצר (ראו בש"פ 7318/05 שוטה שמלאשוילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

אשר על-כן, הערר נדחה.