בש"פ 1721/99 עקול מוסא נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 2.3.99, בה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת מיום 15.2.99, אשר החליט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת.פ. 1764/99 בבית משפט השלום בנצרת.

1.כנגד העוררים הוגש ביום 3.2.99 כתב אישום לבית משפט השלום בנצרת, אשר ייחס לשניהם עבירות של סחר בסמים. בנוסף הואשם העורר 1 בכתב האישום בהחזקה ושימוש בסמים. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 21.1.99 בשעות הצהרים מכרו העוררים לסוכן משטרתי סם מסוג הרואין במשקל 4.5 גרם תמורת 700 ש"ח. המכירה נערכה בביתו של העורר 2 בנצרת סמוך לקיבוץ כפר החורש.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשו בקשות למעצרם של העוררים עד תום ההליכים (ב"ש 1312/99). בית המשפט, מפי השופט ת' כתילי, קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה הקושרת את העוררים לעבירות המיוחסות להם. תשתית זו היא בעיקרה הודעה מפורטת שמסר הסוכן המשטרתי בדבר רכישת סם מהמשיבים, המסתייעת גם בהקלטה של שיחת הסוכן עם העוררים. העבירות שבוצעו לכאורה על-ידי העוררים מקימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-. בית המשפט שלל את האפשרות לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, הואיל ויש בשחרורם של עברייני סמים כדי להוות סכנה לבטחון האדם והציבור.

3.על החלטה זו הגישו העוררים ערר לבית המשפט המחוזי בנצרת. השופט נ' ממן דן בערר והחליט לדחותו. בית המשפט דחה את טענת בא-כוח העוררים כי לאור הסתירות בין תמליל ההקלטה לבין הודעות הסוכן לחוקריו מיד לאחר שביצע את העיסקה, אין בחומר החקירה תשתית ראייתית לכאורה. לאחר עיון בתמליל ההקלטה קבע בית המשפט כי עיקרי הודעתו של הסוכן אכן מאומתים ויש בהודעת הסוכן במשטרה כדי לשמש תשתית ראייתית מספקת, והסתירות הקיימות בה, במידה שקיימות, אינן גורעות ממשקלה כראיה לכאורה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת בא-כוח העוררים כי הסוכן המשטרתי אינו אלא עד מדינה, אשר עדותו טעונה סיוע, וזאת מפני שהאיש היה סוכן משטרתי מלכתחילה, להבדיל ממי שהפך לסוכן לאחר ביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי דחה אף הוא את בקשת העוררים להשתחרר בחלופת מעצר, בהתבסס על ההלכה לפיה בעבירות של הפצת סמים וסחר בהם אין מקום, על פי רוב, לשחרר את הנאשם בחלופת מעצר.

4.בערר שהוגש על ההחלטה לבית משפט זה חזר בא-כוח העוררים על הטענה כי אין בחומר החקירה ראיות לכאורה. נימוקו הוא כי הסוכן המשטרתי הוא נרקומן אשר גויס לשירות המשטרה תמורת טובות הנאה ועל רקע זה עדותו טעונה דבר מה נוסף או חיזוק. בנוסף, סוכן זה מסוכסך עם העוררים על רקע עבודת שיפוצים שביצע עבורם. כמו כן, תמליל ההקלטה סותר כליל את עדותו ועולה ממנו כי הסוכן לא פעל לפי הנחיות מפעיליו: במקום לגשת לביתו של העורר 1 לבצע העיסקה הוא ניגש לביתו של העורר 2 ודיבר עם אדם בשם מחמוד ולא עם העוררים עצמם.

5.לבקשת בא-כוח העוררים, עיינתי בהודעתו של הסוכן המשטרתי מיום 21.1.99 ובתמליל ההקלטה שבוצעה באמצעות מכשיר הקלטה שהוצמד לגופו של הסוכן על-ידי מפעיליו, בטרם נשלח לרכוש סמים מן העוררים. לא מצאתי כי קיימות סתירות בין שני המסמכים. אמנם, הודעת הסוכן מפורטת יותר מתמליל ההקלטה, שם נכתב פעמים רבות, ובמיוחד בקטעי השיחה הנוגעים, לכאורה, לאישומים של העוררים, "לא ברור". בתמליל אין גם איזכור מפורש של המילה "סמים". הקושי בפיענוח ההקלטה הוסבר בכך שהפגישה הנטענת בין הסוכן לבין העוררים התקיימה בביתו של העורר 2, שם בוצעו אותה עת שיפוצים שגרמו לרעש ודפיקות ברקע. אולם, בניגוד לטענתו של בא-כוח העוררים, חלקי השיחה המפוענחים בתמליל תומכים, לכאורה, בהודעת הסוכן: הסוכן פונה אל העורר 2 בשמו (סלים) ואומר לו שהוא צריך אותו; אותו סלים מדבר עם אדם בשם מוסא, אשר לפי הנטען הוא העורר 1, ואומר לו "בוא מהר". לאחר מכן משוחח הסוכן עם אחד בשם מחמוד, כפי שהוא גם מציין בהודעתו, בהמתינו למוסא. כעבור זמן מה הוא פוגש במוסא ופונה אליו בשמו. יצוין כי הודעתו של הסוכן נתמכת גם בראיה חפצית - סם במשקל 4.57 גרם אותו מסר הסוכן למפעיליו בשובו מביתו של העורר 2.

6.לאור דברים אלה לא מצאתי פגם בקביעותיהם של בתי המשפט דלמטה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להרשעת העוררים. צדק בית המשפט קמא גם בקביעתו כי באופן פורמלי, עדותו של הסוכן המשטרתי אינה זקוקה לתוספת ראייתית, שכן לא מדובר בשותף לעבירה או בעד מדינה (ראה למשל ע"פ 1293/90, 3026 אברהם חסן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). באשר לטענות הנוגעות למהימנותו של הסוכן המשטרתי, על רקע היותו נרקומן מגוייס הפועל עבור טובות הנאה ועל רקע הסכסוך הנטען בינו לבין העוררים, כלל ידוע הוא כי בית המשפט אינו בוחן טענות אלה בשלב המעצר עד תום ההליכים. לא מצאתי מקום לסטות מהכלל האמור במקרה הנדון.

7.כן לא ראיתי מקום להתערב בהחלטות בתי המשפט דלמטה שלא לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. בא-כוח העוררים הסכים כי העבירות המיוחסות לעוררים מקימות חזקת מסוכנות. לכך מצטרפת העובדה כי לשני העוררים עבר פלילי מכביד. אמנם אין בעברם עבירות סמים, אך יש בו עבירות אלימות, המצביעות על מסוכנותם של העוררים.

אי לכך, הערר נדחה.