בש"פ 1727/06 מחמוד אגבריה נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) מיום 21.2.2006, אשר הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

1.העוררים עומדים לדין בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, פציעה בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. על פי המתואר בכתב האישום, עברו העוררים בסמוך לרכב שבו נסעו המתלוננים והעורר 2 בעט ברכב. המתלוננים עצרו את הרכב ושאלו את העורר 2 מדוע בעט ברכב. או-אז ניגש העורר 1 אל הדלת הימנית הקדמית של הרכב, פתח אותה ודקר את אחד המתלוננים, בלאל אגבריה (להלן: בלאל ), בבטנו ובקרבת חזהו, בסכין שאחז בידו. מתלונן אחר, מוחמד בן רסמי אגבריה (להלן: מוחמד) , יצא מן הרכב כדי להרים את בלאל שנפל בעקבות הדקירה וכדי לקחתו לטיפול רפואי ואז החל העורר 1 להכותו ולבעוט בו. באותו זמן יצא ג'לאל אגבאריה (להלן: ג'לאל ) מן הרכב כדי לעזור למוחמד ואז פצע אותו העורר 2 ברגלו השמאלית מאחור באמצעות סכין. ג'לאל הסיע את בלאל לבית חולים "העמק" בעפולה שם אושפז והובהל לחדר הניתוח.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים ובית משפט קמא הורה על מעצרם כאמור. בהחלטתו קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעת העוררים בעבירות המיוחסות להם. עוד קבע בית המשפט כי העבירות המיוחסות לעוררים מקימות עילת מעצר סטטוטורית ומצביעות על מסוכנות ממשית הנשקפת מהם. בית המשפט הוסיף וקבע כי קיימת היכרות בין העוררים למתלוננים, וכי מטעם זה קיים גם סיכון להטיית עדויות אם ישוחררו העוררים. בית המשפט ציין עוד כי לעורר 1 עבר פלילי הכולל, בין היתר, הרשעה בעבירות אלימות שבגינן אף ריצה בעבר עונש מאסר, והעורר 2 הורשע בעבר בעבירות של סחיטה באיומים, החזקת סכין ושיבוש מהלכי משפט, אשר בגינן נגזרו עליו בבית המשפט המחוזי לאחר ערעור המדינה שישה חודשי מאסר בפועל וכן מאסר מותנה שהינו בר הפעלה, בגין העבירה של שימוש בסכין. נוכח כל אלה, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר בעניינם של העוררים וכי מסוכנותם מצדיקה את מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים. בית המשפט הוסיף וציין כי הביא בחשבון בהחלטתו את העובדה שההליך העיקרי אינו כרוך בשמיעת עדים רבים וכי לא צפוי שההליכים ימשכו זמן רב. עוד הוסיף כי בכל מקרה ניתן יהיה לשוב ולשקול את עניין המעצר לאחר שיעידו המתלוננים.

3.מכאן הערר שבפניי, בו טוענים העוררים כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים להם וכן הם טוענים כי שגה בכך שלא בחן כלל את חלופת המעצר אותה הציעו בבית אחותם ביישוב זמר, המרוחק כ-40 ק"מ ממקום מגוריהם של העוררים וממקום התרחשות האירוע המיוחס להם.

דין הערר להידחות. בית משפט קמא בחן את הראיות לכאורה ומצא כי הגרסה שמסרו המתלוננים כולם יש בה כדי לבסס יסוד סביר להרשעת העוררים באישומים המיוחסים להם בעוד שגרסת העוררים, אשר טענו כי הותקפו על ידי המתלוננים בביתם, לוקה לכאורה בסתירות מהותיות. במסקנה זו לא מצאתי עילה להתערב והוא הדין באשר לקביעותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע למסוכנותם של העוררים. נוכח האישומים המיוחסים להם ונוכח עברם הפלילי בעבירות אלימות, צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין ליתן אמון בעוררים ואין להורות על חלופת מעצר בעניינם. הדברים יפים ביתר תוקף בעניינו של העורר 2, אף שהינו הצעיר מבין השניים, בהתחשב בעובדה כי העבירות נשוא כתב האישום במקרה דנן בוצעו על ידו, לפי הנטען, זמן קצר בלבד לאחר שהורשע בעבירות של סחיטה באיומים והחזקת סכין ובעת שמאסר על תנאי שנגזר לו בגינן מרחף מעל ראשו.

הערר נדחה.