בש"פ 1727/13 אדיר איפרגן נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט קאפח) מיום 3.3.13 במ"ת 46469-01-13, בגדרה נעצרו העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

רקע

ב.

כתב האישום שהוגש כנגד העוררים (ת"פ 50361-02-13), אחים בני 19 ו-20, מגולל פרשיה של אלימות ואיומים, אשר לפי הנטען הסתיימה בדקירתו של אחד המעורבים בה על ידי העוררים בכל חלקי גופו, לרבות שבר בצלע. כנטען בכתב האישום, בליל 18.1.13, היו מעורבים העוררים בקטטה עם שלושה אחרים, בסיומה דקרו העוררים אחד מאותם אחרים "בכוונה לגרום לו לחבלה חמורה, נכות או מום". כתב האישום מייחס לעורר 1 עבירות של חבלה בכוונה מחמירה (בצוותא חדא) לפי סעיף 329(א)(1) ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק ואיומים לפי סעיף 192 לחוק. לעורר 2 יוחסה עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק. עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים (מ"ת 46469-01-13).

ג.

בדיון בבית המשפט המחוזי ביום 10.2.13 הסכים בא כוח העוררים לקיומן של ראיות לכאורה, וביקש להפנותם לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר. בהחלטתו מאותו מועד הורה בית המשפט המחוזי על הפנית העוררים לשירות המבחן.

ד.

בתסקיר מעצר בעניינו של העורר 1 מיום 25.2.13 נאמר, כי בהתייחס לאירוע נשוא כתב האישום התקשה בהבנת הסתבכותו ומצבו, וניכר כי זקוק הוא לעזרה ונכון לטיפול. נאמר, כי המאפיינים ההתנהגותיים של העורר 1 ובכלל זאת חוסר יציבות בולט בשנתיים האחרונות, קושי לשקול מעשיו בעת לחץ, חוסר גבולות ואימפולסיביות, מאפייני האלימות המיוחסת לו והפגיעה הקשה במתלונן, מעידים על רמת סיכון בינונית למעורבות אלימה. באשר לחלופת המעצר שהוצעה – מעצר בית בבית דודתו בראשון לציון בפיקוחה ובפיקוח סבתו – נאמר, כי המפקחות המוצעות מודעות ומבינות את חומרת המיוחס לעורר 1. השירות התרשם מרצינותן של המפקחות והעריך כי לצד הריחוק הגיאוגרפי של החלופה מיפו וההפרדה בין האחים, יש בכך כדי לצמצם את הסיכון הימנו. על רקע זה, ובהתחשב בגילו הצעיר ובחויה המרתיעה של מעצר ראשון, הומלץ לשחרר את העורר 1 למעצר בית בבית דודתו בראשון לציון.

ה.

בתסקיר מעצר בעניינו של העורר 2 מיום 20.2.13 נאמר, כי קשיי הסתגלותו למסגרות, היעדר מערכות תמיכה וקשיים לשמור על יציבות וגבולות מלמדים על סיכון, שכדי לצמצמו יש צורך במסגרת של פיקוח לאורך שעות היממה, ולא בביתו. באשר חלופה שהוצעה – מעצר בית בבת דודתו בבת ים בפיקוחה ובפיקוח סבתו – נאמר, כי המענה לחלקי בלבד, בשל רמת הסיכון והקרבה לבית העורר ביפו. על כן הומלץ על איזוק אלקטרוני, וכן על פיקוח מעצר למשך שישה חודשים.

ו.

בהחלטתו מיום 3.3.13 עמד בית המשפט המחוזי על העובדה, שכנגד העורר 1 תלוי כתב אישום בעבירה של החזקת סכין, בו נזכר אירוע של קטטה, וכי כנגד העורר 2 תלוי כתב אישום בעבירות של תקיפה, איומים וחבלה בזולת. נאמר, כי "עיון מדוקדק בכתב האישום מגלה דפוס פעולה כמעט זהה לחלוטין למעשי המשיבים היום ולפני מספר חודשים", וכי "מעשי המשיבים הינם המשך ישיר של התנהגות משולחת רסן כפי שבאה לידי ביטוי גם בכתבי האישום האחרים". נאמר, כי "מיקום כל הדקירות בבית החזה – למעט דקירה אחת בירך – מעיד כי רק בנס, לא הסתיימו חייו של המתלונן באותו יום". נקבע, כי "הואיל וחלופת מעצר נסמכת בעיקר על אמון", המשיבים אינם משכילים לדלג מעל משוכה זו, "משום שאין דבר שיחצוץ" בינם "לבין היציאה ממעצר הבית" פרט לרצונם הטוב. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי "דיווח בדיעבד למשטרה על ידי המפקחים, אינו מועיל אם חלילה נגרם בינתיים אסון", וכי בנסיבות יש לסטות מהמלצות שירות המבחן. מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי העוררים לא הפריכו את חזקת המסוכנות, ועל כן הורה על מעצרם עד תום ההליכים.

הערר והדיון

ז.

מכאן הערר, בו נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לגילם הצעיר של העוררים, לעובדה שהנדקר אושפז לתקופה קצרה בת ארבעה ימים, לעובדה

שהקטטה החלה ביוזמת הנדקר וחבריו, ולעובדה שהעורר 1 לא יזם את הדקירות. עוד נטען, כי בית המשקל המחוזי שגה בייחסו משקל משמעותי לכתבי האישום העומדים כנגד העוררים. לטענת העוררים, היה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל רב לעובדה כי העוררים עצורים – לראשונה בחייהם – לתקופה ארוכה וממושכת, כמו גם לעברם הפלילי (כנטען, העורר 1 נעדר הרשעות קודמות, ולחובת העורר 2 הרשעה אחת בעבירת שבל"ר ותגרה). לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שסטה מהמלצותיו של שירות המבחן. על רקע האמור, התבקש שחרורם של העוררים לחלופות המעצר שהומלצו על ידי שירות המבחן.

ח.

בא כוח העוררים טען, כי הגיל הצעיר, העדר העבר הפלילי (לגבי עורר 1) והעבר הלא מכביד (הרשעה אחת – לגבי עורר 2) והמלצת שירות המבחן צריכים להטות את הכף. נטען, כי גם כתבי האישום התלויים ועומדים אינם מכבידים; העוררים לא היו במעצר מעולם ועתה מצויים הם בו מזה חודשים, ועל כן למדו לקח; וככל שישוחררו, יהיו מופרדים זה מזה, ויש בכך כדי לצמצם חששות. נאמר גם כי הפגיעה במתלונן לא היתה קשה.

ט.

בא כוח המדינה טען, כי מדובר בעוררים מסוכנים כלפי כולי עלמא, שאירוע קטן גורם להם לצאת בסכינים שלופות; הפגיעה במתלונן יכלה להיות טראגית; כתבי האישום החדשים מדברים בעדם.

הכרעה

י.

לא בלי התלבטות רבה החלטתי להיעתר לערר, מתוך גישת המחוקק בסעיף 21 (ב)(1), לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, שלפיו מעצר מאחורי סורג ובריח יושת רק אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". יתכן שהעוררים

יידונו בתיק העיקרי למאסר, ואולי אף משמעותי, וכמובן איני נוטע כל מסמרות; ואולם המחוקק הבחין בין הענישה המהותית לדיני המעצרים, גם אם איני תמים שלא לדעת כי יש הסבורים שהנאשם המגיע לאולם בית המשפט מדלת הקהל ולא מדלת תא המעצרים זוכה ל"יתרון בנקודות", אף שמקוה אני שלא כך הוא. מכל מקום המחוקק לא ראה את המעצר כקדימון לעונש וכמקדמה לו, ודברים אלה נכתבים לא אחת. השאלה שעל בית המשפט לשאול עצמו היא, האם לאחר בחינת המעשה והעושה (בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה (2004)) לא תסכון חלופה. המקרה דנא אינו פשוט, שכן המעשה חמור והעוררים הסתבכו לכאורה – על פי כתבי האישום – בעבירות נוספות שיש להן הקבלה למקרה דנא. ועם זאת נתתי את לבי לתסקירי המעצר של שירות המבחן, ועל פני הדברים מדובר בחלופות שיש בהן רצינות ואחריות. מעל ראשם של העוררים להט החרב המתהפכת של כתב האישום דנא וכתבי האישום האחרים, ולאחר כחודשיים במעצר, יש לקוות כי למדו לראשונה את טעמו הלא פשוט של בית מעצר, מה שיסיר מלבם חשק למהר לשוב אליו. יש לקוות איפוא כי – חרף "הפתיל הקצר" שלכאורה נתגלה בהם יותר מפעם, וסניגורם גם יסביר להם את הסיכון – יעקרו מראשם כל מחשבה להפרת תנאי מעצר הבית, שמחירה עלולה להיות כבד. הם גם יהיו בהפרדה ויושתו הפקדות וערבויות כבדות ואיזוק אלקטרוני. יש איפוא לקוות ולהניח כי תעוזת הפרה במקרה כזה, תהא רחוקה.

ט.

בית המשפט המחוזי יקבע בהקדם את פירוט התנאים, שלגביהם אומר את אלה: שירות המבחן הציע את הפיקוח, שתי דודות כמפקחות עיקריות, אחת לכל אחד. לדעתי הסבתא אינה יכולה לשמש מפקחת משנית לשני העוררים אלא לאחד בלבד, ויש צורך במפקח או מפקחת נוספים לעורר האחר. הסניגור יסביר היטב למפקחים את תפקידם. תנאי השחרור ייקבעו על-ידי בית המשפט קמא, אך יכללו לבד מאיזוק אלקטרוני שהוא תנאי , פיקוח מלא בכל עת כאמור, הפקדות וערבויות גבוהות, עיכוב יציאה והפקדת דרכון, ויכולת המשטרה לפקח על-ידי ביקורי פתע. העוררים מוזהרים לקיים את התנאים שייקבעו ככל משפטם וחוקתם. הערר מתקבל איפוא לפי האמור.