בש"פ 1738/99 בראון צ'קול נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בב"ש 90238/99, מפי השופט ע' דוויק שהורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.

1.בינואר 1999 הוגש נגד העורר כתב אישום, ת"פ 5017/99, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בכתב האישום מיוחסת לעורר עבירת אינוס. על פי הנטען בכתב האישום, הלכה ב.ט., אישה נשואה, אם לבן, הנמצאת בחודש השלישי להריונה, (להלן: המתלוננת) לעבודה בגדרה בשעת בוקר מוקדמת. העורר ראה את המתלוננת וביקש ממנה לעצור. משסירבה, החל לעקוב אחריה. המתלוננת החלה לרוץ והעורר רץ אחריה. כשתפס העורר את המתלוננת, סתם את פיה, איים עליה בסכין וגרר אותה לקרבת מקום. שם אנס את המתלוננת באיומי סכין למרות תחינותיה.

המתלוננת סיפרה את הדבר לבעלה, והיא ובעלה נסעו ברכבם לגדרה. מול התחנה המרכזית ראו את העורר והציעו לו טרמפ. כשזיהה העורר את המתלוננת החל לברוח והבעל מצידו החל לרדוף אחריו, בתחילה במכונית ואחר-כך ברגל. הבעל ראה, כך על פי הודעתו, כי העורר נעלם, התקשר למשטרה שהצטרפה לחיפושים.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי מביא את הודעותיו של העורר במשטרה מהן עולה גרסתו, לפיה המתלוננת היא שעצרה אותו ברחוב והציעה לו לקיים עימה יחסי מין. גרסתו זו של העורר צמצמה את גדר המחלוקת בין התביעה להגנה לקיומה של הסכמה לקיום יחסי מין. לאחר עיון בחומר הראיות קובע בית המשפט קמא כי:

אציין כבר עתה כי גרסתו של [העורר] תמוהה מאוד הסיכוי שאישה נשואה, אשר עפ"י הודעתה חיה בשלום עם בעלה ואף קיימה עם הבעל יחסי מין זמן קצר לפני שפגש בה המשיב, היתה מציעה לו, ביוזמתה, בשעת בוקר מוקדמת, כשהיא איננה מכירה אותו, לשכב עימה בצידי הדרך, הינו סיכוי קלוש ביותר, אולי אפסי. לא הובא בפני כל טעם או סיבה מדוע אישה הממהרת לעבודתה בשעת בוקר מוקדמת תינהג כך כלפי אדם שהיא לא מכירה, קל וחומר אשה הבאה, ככל הנראה, ממסגרת חברתית שמרנית.

הודעתה המפורטת של המתלוננת והודאת המשיב כי קיים עימה יחסי מין, משמע העובדה שהוא קושר את עצמו למקום, לזמן ולעצם קיום היחסים, די בה, לדעתי, כדי לייסד בסיס מספק לקביעה שישנן ראיות לכאורה, ושאלת מהימנות הגרסאות, בכל מקרה, אינה יכולה להיות מוכרעת בשלב זה של הדיון.

3.לפיכך קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה די הצורך. בית המשפט מצביע על מסוכנותו של העורר כפי שהיא עולה מן הראיות לכאורה. מסוכנות זו של העורר ותסקיר המעצר, לפיו אין בית ההורים יכול לשמש חלופת מעצר נאותה, הביאו את בית המשפט לשלול את האפשרות לחלופת מעצר. לפיכך קיבל בית המשפט דלמטה את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

4.לפניי טען ב"כ העורר הן לעניין הראיות הן לעניין אישיותו של העורר. לעניין הראיות נטען, כי גרסת העוררת מעלה מספר סימני שאלה: ראשית, בבדיקה הרפואית לא נמצאו סימני אלימות כלשהם. שנית, לא נמצאו סימני גרירה לאורך הדרך שבה, על פי הודעת המתלוננת, היא נגררה. שלישית, נמצאו תיאומי עדויות בין המתלוננת לבעלה לעניין הטרמפ שהציעו השניים לעורר. בנסיבות אלה יש כדי לכרסם בעדותה של המתלוננת. באשר לאישיותו של העורר, בא-כוחו טען בפני כי מדובר בבחור צעיר בן 22, אשר על אף חבלי העלייה הקשים סיים שתיים-עשרה שנות לימוד והוציא תעודת בגרות. העורר נמצא עתה בעת שירותו הצבאי במג"ב; אין לא עבר פלילי, והוא סובל מאסטמה קשה. ב"כ העורר הציע חלופות מעצר נוספות לבד מבית ההורים במסגרת צבאית או בבית אחיו הנשוי.

5.לעומתו, טען ב"כ המדינה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה, ואין בנקודות שעליהן הצביע ב"כ העורר כדי לכרסם בראיות התביעה. ב"כ המשיבה הצביע על השינוי שחל בגרסת העורר שעדותו הראשונה לא כללה כל התייחסות למפגש עם המתלוננת ואילו בעדותו השניה הודה בפגישה ובקיום יחסים עימה. לטענתו, תשתית עובדתית זו מצביעה על מסוכנותו של העורר. בנסיבות אלה, ביקש ב"כ המשיבה, כי הערר יידחה.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובחנתי את החומר שהוצג בפניי, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. טענות העורר עניינן מהימנות עדותה של המתלוננת והן יוכרעו על-ידי בית המשפט הדן באישום גופו. לצורך המעצר עד תום ההליכים די בכך, שעל פניהן, אין בטענות אלו כדי לערער את הודעת המתלוננת, ומקובלים עלי הדברים שאמר בעניין זה בית המשפט קמא. משקמה תשתית ראייתית לכאורה, הרי היא מלמדת על מסוכנותו של העורר. אישיותו של העורר ועברו, כפי שהוצגו בפניי על-ידי ב"כ העורר, אין בכוחם לגרוע מן החשש לשלום הציבור. בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי שלא הסתפק בחלופת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.

לפיכך, הערר נדחה.