בש"פ 1740/99 דניאל גאון נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מפי השופט ע' דוויק, בה הורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ב23.2.99- הוגש נגד העורר כתב אישום (בשל שביתת עובדי בתי המשפט לא ניתן לתיק מספר) בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של שוד, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, אי ציות לתמרורים, נהיגה בניגוד לכיוון התנועה והפרת הוראות על-ידי שוטרים. ב9.2.99- נסעה הדסה הראל (להלן: "המתלוננת") ברכב פרטי מסוג סוזוקי בחולון. על פי הנטען, נסע אחריה רכב פג'ו כחול-ירוק בו נהג אלמוני ולצידו ישב העורר. השניים החליטו לשדוד את הרכב על-ידי ביום תאונה עימו, דבר שיגרום ליציאת המתלוננת מהרכב, ואז יגנבו את רכבה. כשהאטה המתלוננת את נסיעתה נגח רכב הפג'ו באחורי הסוזוקי. המתלוננת יצאה מרכבה כדי לבדוק את הנזק שנגרם לרכבה כשהיא משאירה את מנוע הרכב פועל. המתלונן ירד מרכב הפג'ו ונכנס במהירות לרכבה של המתלוננת. המתלוננת ראתה אותו וחזרה לכיוון דלת מושב הנהג. הנהג האלמוני, שביקש למנוע ממנה להגיע לדלת רכבה, נסע לכיוונה ופגע ברכבו ברגלה של המתלוננת. האלמוני והעורר נמלטו מן המקום, כל אחד ברכב בו נהג. אופנוע משטרתי שעבר במקום פתח במרדף אחר הסוזוקי. המשיב סרב לעצור והתפתח מרדף אשר במהלכו - כך על פי כתב האישום - הסיט העורר את רכבו מצד לצד, פגע באופנוע המשטרתי והפילו, עלה על אי תנועה והמשיך לנסוע בניגוד לכיוון התנועה. המרדף הסתיים לאחר שהשוטר ירה בגלגלי המכונית. כשנעצר הרכב, יצא ממנו העורר והחל להשתולל, לקלל ולירוק כלפי השוטרים שבאו לעוצרו. תוך כדי השתלטות בעט בשוטרת, שנזקקה עקב כך לטיפול רפואי בבית חולים.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים. בית המשפט קמא בחן האם יש בחומר הראיות תשתית עובדתית לכאורה המספקת להוכחת עבירת השוד, להבדיל מעבירת הגניבה, וקבע בנקודה זו כדברים אלה:

... מעשה האלימות בו מדובר יכול ויעשה באדם הנשדד או יכול שיעשה בנכס. במקרה שלפני, הטענה היא כי המשיב וחברו התנגשו ברכב בו נהגה המתלוננת... העובדה שלא נגרמה [למתלוננת], בסופו של דבר, חבלה פיסית, אינה מאיינת את היסוד האלים של התחבולה האמורה. לא ניתן, לדעתי לפחות לא בטרם התבררו כל העובדות לאשורן, לקבוע כי הטכניקה שנקטו בה המשיב ושותפו, כנטען, אינה טכניקה שיש בה אלימות. התנגשות מכוונת של רכב אחד במישנהו, הינה מהלך אלים על פניו, והאלימות שבו, לדעתי, אינה נולדת רק אם נגרם נזק פיזי לנהגו של הרכב האחר, אלא היא נגזרת מעצם ביצוע המעשה, אפילו לא היתה חבלה ממשית בנשדד.

איני מוכן איפוא לקבל את הטענה כי אין מדובר, אפילו לכאורה, במעשה שוד, מדובר במעשה אלימות בנכס, ויכול שאף באדם, שתכליתו 'להשיג את הדבר הנגנב'.

3.באשר לעובדות הנוספות המקימות את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, גרסתו של העורר היא, כי גנב את הרכב ללא תכנון מוקדם, אלא תוך כדי ניצול הזדמנות שנפלה לידו. באשר למעשי ההשתוללות בסמוך למעצרו, העורר מכחיש את התרחשותם מכל וכל. לדבריו, בעת נסיעתו ממקום האירוע התפוצץ לו גלגל ועקב כך איבד את השליטה על רכבו, פגע בשוטר ועלה על אי התנועה. לטענתו, נחבלה השוטרת ממכת שוטר שהחטיאה את ראשו שלו. בית משפט קמא קבע כי עדויות השוטרים תומכות, לכאורה, בגרסה לפיה היה מדובר במרדף פראי, ואשר במהלכו סרב המשיב לעצור, נמלט אגב סיכון חייהם של השוטרים שרדפו אחריו, ושל הנהגים הבאים מולו ונעצר רק לאחר ירי. בית המשפט ראה בגרסתו של הנאשם עניין דחוק, על דרך ההמעטה, ועל כל פנים לא מצא בה יסוד כדי לאיין את הראיות המרובות לכאורה, הקיימות נגדו בעניין זה.

4.באשר לחלופת המעצר, בית המשפט קובע:

יכול ואילו היה מדובר בגניבה 'תמימה' של רכב הייתי מוכן לשקול, במקרה זה, חלופה אלא שנראה לי כי תמונת המצב שונה לחלוטין ומדובר על אירוע חמור בהרבה. המסוכנות הנלמדת מן השוד המתואם והמחוצף ומן המרדף כפי שכבר פורט הינה כזו שאיני משוכנע כי חלופת מעצר תועיל. כמו כן, יש לי ספק אם בנתונים כפי שהתחוורו לי ניתן לתת אמון [בעורר] שבפני. הרושם שנוצר הינו כי התעלמותו מהוראות השוטרים... והצורך לעוצרו בירי מנשק חם מלמד כי מדובר במי שספק אם מורא החוק מוטל עליו, והבסיס מאפשר לתת בו אמון - צר מאוד. החזות התמימה שהמשיב מנסה ליצור, והניסיון למזער את האירועים - לא שכנעו אותי במקרה זה כי המסוכנות מוגבלת או ניתנת לבלימה בחלופת מעצר.

לפיכך קיבל בית המשפט דלמטה את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

5.לפניי חזר וטען ב"כ העורר כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר מן הטעמים הבאים: ראשית, העובדות, כפי שהן מובאות בכתב האישום, אינן מקימות עבירה של שוד, אלא של גניבה בלבד, בהיעדר פעולה אלימה. שנית, נטען, כי אין חשש למסוכנות. התנהגותו של העורר בשלב המרדף נבעה מפאניקה ולא היתה התנהגות מתוכננת. באשר לחשש כי העורר ישבש את הליכי המשפט באמצעות תיאום גרסאות עם אותו אלמוני, שותפו למעשה העבירה, הרי אין יסוד לחשש זה, משום שזהותו של האלמוני אינה ידועה. כן ציין ב"כ העורר, כי לעורר אין עבר פלילי ולכן מן הראוי להטיל עליו חלופת מעצר בבית הוריו.

לעומתו, טען ב"כ המשיבה כי הראיות לכאורה מקימות את יסודות עבירת השוד. כן טען, כי התנהגות העורר בשלב המרדף, כפי שהיא עולה מן העדויות השונות, היתה התנהגות מכוונת, המלמדת על מסוכנותו לציבור כמו גם על החשש להימלטותו מאימת הדין.

בחנתי את החומר שלפניי ומצאתי שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. איני רואה צורך להכריע בשלב זה בשאלה המשפטית האם בנסיבות המקרה התקיים יסוד האלימות הנדרש לעבירת השוד. לעניין המעצר, די בעבירות שביצע המבקש, על פי כתב האישום לאחר נטילת הרכב. לנאשם מיוחסות פגיעה באופנוע של המשטרה, נסיעה בניגוד לכיוון התנועה תוך סיכון חייהם של הנהגים הבאים מולו ותקיפת שוטר שבא לעצרו. מעשים אלה מלמדים, כפי שגרס בית משפט קמא, על מסוכנותו הרבה. בנסיבות אלה קיים חשש לשלום הציבור ולהימלטות העורר. מסיבה זו צדק השופט קמא כי חלופת מעצר אינה יכולה להשיג את מטרות המעצר.

לפיכך, הערר נדחה.