פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1741/11
בפני:
כבוד השופט י' עמית
העורר:
מוחמד אבו צעדה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בפתח
תקווה בתיק מ"ת 24033-09-10 שניתנה ביום 7.2.2011 על ידי כבוד השופטת מ'
ברנט
תאריך הישיבה:
י' באדר ב התשע"א
(16.3.2011)
בשם העורר:
עו"ד ניסים כהן
בשם המשיבה:
עו"ד איילת קדוש
החלטה
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 7.2.11 (כב' השופטת מיכל ברנט ), לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים.
1.
כנגד העורר ואחרים הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של רכישת נשק ונשיאתו – עבירות לפי סעיפים 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). לפי המתואר בכתב האישום, במספר מועדים בלתי ידועים במהלך שנת 2010 או בסמוך לכך, רכש העורר שמונה כלי נשק מייצור עצמי מסוג "קרלו"; אקדח בלגי ומחסנית עם שישה כדורים; ואקדח צ'כי. כלי הנשק נרכשו על ידי העורר באמצעות מחמוד חאמד ואחמד בשיר (להלן ובהתאמה: חאמד ובשיר), שני תושבי השטחים שתיווכו בין יצרני נשק מסוג "קרלו" בשטחים לבין העורר ונאשמים אחרים בפרשה, ועל כך נרחיב בהמשך.
2.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים. בהחלטתו מיום 15.12.10 קבע בית המשפט
המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לביסוס האישומים המיוחסים לעורר וכי קמה עילת מעצר סטטוטורית כנגד העורר, ונקבע המשך דיון בעניינו לצורך בחינת חלופות מעצר. בתסקיר שירות המבחן מיום 30.12.11 נאמר כי קיים סיכון "להישנות התנהלות בעייתית" מצד העורר, וכי חלופות המעצר שהוצעו אינן מתאימות ואין בהן כדי לאיין את מסוכנותו. סופו של דבר, ש בית משפט קמא הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.
על החלטה זו נסב הערר שבפנינו.
3.
העורר טען להיעדר ראיות לכאורה, או לכרסום בעוצמת הראיות. משכך, אפתח בסקירה קצרה של הפרשה מושא כתב האישום.
ענייננו בפרשה עניפה של סחר בנשק שהייתה מושא לחקירה משטרתית ארוכה, במהלכה בוצעו האזנות סתר ונעצרו מעורבים רבים. הפרשה הניבה כתב אישום הכולל 17 נאשמים ו-24 אישומים. העורר שבפנינו הוא נאשם מספר 9, ונספר לקורא כי נאשם מס' 8 הוא אחיו הצעיר ממנו, ושניהם מתגוררים בעיר רמלה.
כאמור לעיל, חאמד ובשיר תיווכו בין הנאשמים לבין יצרני נשק מסוג "קרלו" בשטחים. הדמויות המרכזיות בפרשה הם נאשמים 2-1, שהמשטרה האזינה להם תקופה ממושכת. המשטרה התכוונה להמשיך בחקירה סמויה כנגד המעורבים בפרשה, אך משנעצרו חאמד ובשיר ונחקרו, הוחלט על חקירה גלויה במסגרתה נעצר העורר, שחלקו בפרשה מתמקד במספר עסקאות של רכישת נשק מחאמד ובשיר.
4.
נדבך הראיות המרכזי כנגד העורר הוא הודעותיהם של חאמד ובשיר.
חאמד
נחקר על ידי השב"כ והמשטרה. בתחילה לא חשף חאמד את כל המידע שברשותו וניתן להבחין בגירסתו המתפתחת. הודעתו מיום 11.8.2010 היא המפורטת ביותר, ובה הוא מפרט את כל כלי הנשק שמכר לעורר במספר הזדמנויות לאורך שנת 2010 (אישום מס' 7 בכתב האישום) כלהלן: שני כלי נשק מסוג "קרלו" תמורת 6,000 ₪ בחודש פברואר 2010 או בסמוך לכך; שני כלי נשק מסוג "קרלו" בשתי הזדמנויות שונות תמורת 2,500 ₪ כל אחד ככל הנראה במהלך החודשים פברואר-מרץ 2010; שני כלי נשק מסוג "קרלו" תמורת 6,000 ₪ במהלך חודש אפריל 2010; שני כלי נשק מסוג "קרלו" תמורת 6,000 ₪ במהלך חודש מאי 2010. נוסף על כל אלו סיפק בשיר לעורר אקדח צ'כי תמורת סכום של 12,000 ₪, שאותו קנה חזרה מהעורר לאחר שנדרש על ידי כוחות הבטחון המסכל ברש"פ להחזיר את האקדח.
בשיר : גם בשיר מספר בהודעתיו במשטרה ובחקירות השב"כ על מכירת כלי נשק לעורר. כך, בזכ"ד מיום 12.8.2010 מספר בשיר כי מכר לעורר ולאחיו, למיטב זכרונו, 6-7 רובים.
5.
הנה כי כן, הן בשיר והן חאמד, מסרו, כל אחד בנפרד, גרסאות דומות. שניהם מספרים אודות העורר ואחיו, שאותם הכירו כאחמד ומוחמד מרמלה, שם מתגוררים העוררים; שניהם מספרים כי באחת הפעמים העורר רכש מהם שני כלי נשק מסוג "קרלו" תמורת 6,000 ₪ וביקש מהם שלא לספר על כך לאחיו; שניהם מתארים כי העורר הגיע בג'יפ ירוק ובמאזדה 6, והעורר אישר בחקירתו כי אלו הרכבים בהם הוא משתמש וכי הוא נוסע תדיר לשטחים. ואם לא די בכך, הרי שבמסדר זיהוי תמונות שנערך לבשיר ולחאמד בנפרד, הם זיהו את העורר.
העורר לא הצליח להצביע על עילה כלשהי בגינה יבקשו בשיר וחאמד להעליל אודותיו. העורר אישר כי הוא נוסע תדיר לשטחים ומכיר את חאמד כמי שעובד במוסך ואת בשיר כמי שעובד במאפיה.
לצד ראיות אלה, לא למותר לציין כי לאחר מעצרם של העורר ואחיו, התקשר אחיהם הצעיר לנאשם 1 (שיחה 4941), סיפר לו על מעצרם של שני אחיו, ואמר לו כי אחיו אחמד (נאשם 8) ביקש למסור לו "שלא תפחד, אין שום דבר... אל תשאיר שום דבר אצלך ואם יתפסו אותך אתה לא מכיר אותם והם לא מכירים אותך".
דומני, כי יש בכל אלה כדי להציב תשתית נכבדה מידי של ראיות לכאורה.
6.
הסתירות עליהן הצביע הסניגור בין הודעותיהם של בשיר וחאמד, אם בכלל,
אינן מהותיות. אכן, מספר כלי הנשק שפורטו בהודעתו של בשיר נמוך ממספר כלי הנשק אודותיהם סיפר חאמד, שפירט בהודעתו אפילו את התאריכים המשוערים בהם התבצעו העסקאות. אך אין בכך כדי לסייע לעורר, גם אם נניח לזכותו כי מספר כלי הנשק שנמכרו לו לכאורה, הוא כגירסתו של בשיר.
הסניגור הצביע על כך כי בזכ"ד של השב"כ לגבי חקירתו של חאמד הוא לא הזכיר בהתחלה את העורר, ושמו נזכר רק בזכ"ד מאוחר יותר. אין בכך ולא כלום, וכבר הזכרנו כי חאמד הלך וחשף את גירסתו בהדרגה.
העימות שנערך בין חאמד לעורר ובין בשיר לעורר, היה קצרצר. חאמד חזר למעשה על גרסתו והפטיר בקצרה "מכרתי לו אישית שניים קרלו ועם אחמד בשיר שש קרלו". בשיר אמר בעימות כי הקשר עם העורר היה בהתחלה באמצעות אחיו אך אחר כך היה איתו ישירות והזכיר כי העורר רכש ממנו "קרלו" מקולקל. איני רואה בדברים אלה סתירה, בוודאי לא סתירה מהותית.
לטענת הסניגור ולטרונייתו הכיצד אף אחד מהנשקים לא נתפס, אומר בקצרה כי המשטרה התכוונה להמשיך בחקירה, וברי כי אם היתה פועלת ותופסת את כלי הנשק, היה בכך כדי להביא לסיומה של החקירה.
7.
משהגענו למסקנה כי יש ראיות לכאורה כנגד העורר, נזכיר כי עבירה בנשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין היא עבירת ביטחון כאמור בסעיף 35(ב)(1) לחוק המעצרים, ומכאן שקמה עילת מעצר וחזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים. בעבירות כגון דא, חזקת המסוכנות מצדיקה מעצר עד תום ההליכים בכפוף לחריגים המופעלים בנסיבות מיוחדות.
במקרה דנן, נוכח כמות כלי הנשק שנרכשה על ידי העורר, אם לחוד ואם יחד עם אחיו, ובהתחשב בכך שכלי הנשק לא נתפסו, אין צורך להאריך בדברים אודות המסוכנות האינהרנטית הנובעת ממצב דברים זה (וראו, בהרחבה, החלטתי בבש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2011) והאסמכתאות שם). לא למותר לציין כי אף התסקיר שניתן בעניינו של העורר אינו מלהיב, ולהערכת שירות המבחן דפוסי התנהגותו מצביעים על סיכון להישנות התנהלות בעייתית חוזרת.
8.
סופו של דבר, שאני דוחה את הערר.
ניתנה היום, ט"ז באדר ב'
התשע"א (22.3.2011).
ש ו פ ט