פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
97 / 1750
בפני:
כבוד השופט א. גולדברג
המבקש:
מוראד
סמי
נגד
המשיב
:
מדינת ישראל
בקשה
להארכת מעצר
החלטה
נגד העורר הוגש כתב אישום בו הואשם בביצוע שוד. כן הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים.
כשנקבעה הבקשה האמורה לדיון, נתברר כי העורר אינו מיוצג. לפיכך החליט בית המשפט (כב' השופטת רובינשטיין) למנות סניגור לעורר; לקבוע מועד לדיון (13.3.97); ולעצור את העורר "עד למתן החלטה אחרת".
ב- 13.3.97 נתקיימה ישיבה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בישיבה זו ביקש הסנגור שנתמנה לעורר (עו"ד פוש) לדחות את הדיון. כן ביקש לשחרר את העורר מן הטעם כי מעצרו אינו כדין, כיוון שלא הובאה בפני כב' השופטת רובינשטיין תשתית ראייתית
כלשהי שתצדיק את המעצר. התובעת שהסכימה לדחיית הדיון ציינה בפני בית המשפט כי ישנן "ראיות לכאורה, מבוססות על עדות המתלונן, הפועל הרומני, על חצי הודאת הנאשם לפיה קושר עצמו לתקיפת הרומני".
בית המשפט קמא (כב' השופט בייזר ) החליט כי ו"בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהיתה מונחת בפני השופטת של בית משפט זה נרשם שיש ראיות טובות להוכחת אשמתו של המשיב ובהן הודאתו החלקית של המשיב. אני רואה בזה בסיס להחלטה למעצר עד החלטה אחרת". לפיכך דחה כב' השופט בייזר
את בקשת הסניגור המלומד לשחרר את העורר, ודחה את הדיון בבקשה למעצר העורר עד תום ההליכים ליום 26.3.97.
הערר שלפני מופנה כלפי החלטתו של כב' השופט בייזר שלא לשחרר את העורר מהמעצר. הנימוק לכך הוא כי העורר נעצר ללא סמכות, כיוון שבית המשפט לא שמע "פרטים לגבי 'ראשות ראיה'". בטעונו סמך הסניגור המלומד על החלטת בית משפט זה בבש"פ
1289/91 (הררי נ' מדינת ישראל פ"ד מה(2) 759).
לכאורה צודק הסניגור המלומד כי החלטת כב' השופטת רובינשטיין לעצור את העורר "עד למתן החלטה אחרת", ניתנה בלי שנתבררו הראיות שבתיק התביעה. אולם לא החלטה זו היא שעומדת היום לדיון, אלא החלטתו של כב' השופט בייזר . אף כאן מוכן אני להניח כי לא היה על בית המשפט "לאמץ" את החלטתה של כב' השופטת רובינשטיין. אולם מאידך גיסא, בדיון בפני כב' השופט בייזר
פרטה התובעת (אם כי בקצרה) את הראיות המפלילות נגד העורר. מטעם זה, ולא מן הטעם שבהחלטה נשוא הערר היה מקום לדחות את בקשת הסנגור לשחרר את העורר.
לפיכך, נדחה הערר.
ניתנה
היום, י' באדר ב' תשנ"ז (19.3.97).
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97017500.
D01