בש"פ 1753/97אסעד שפיק נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים מ' לינדנשטראוס, סגן-נשיא, ח' פיזם וש' ברלינר) שהותיר בעינה את הרשעתו של המבקש בבית משפט השלום בעכו.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בעכו (כב' השופט ר' ש' צמח) בעבירה לפי סעיף 29(א)(3) לחוק העתיקות, התשל"ח1978-. זאת עקב עבודות שביצע בלא היתר באתר עתיקות. בית משפט השלום דחה את טענות המבקש באשר לפגמים שנפלו, כביכול, בזיהויו של האתר בו בוצעו העבודות ברשומות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי העבירה בה הורשע המבקש היא, לכל הפחות, עבירה של אחריות קפידה, ולפיכך לא קבע ממצא באשר למצב התודעה של המבקש, בכל הנוגע להיותו של האתר בו ביצע עבודות אתר עתיקות.

בית המשפט המחוזי שב ודחה את טענות המבקש באשר לזיהוי האתר. בית המשפט קיבל אמנם את טענת המבקש כי העבירה בה הורשע אינה עבירה של אחריות קפידה, אך קבע, בהסתמך על הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא (ואשר לגביהן לא ראה בית משפט השלום צורך לקבוע ממצא), כי נתקיימה במבקש דרישת הכוונה הפלילית הדרושה לשם הרשעה. לפיכך נדחה ערעורו של המבקש.

מונחת בפני בקשתו של המבקש למתן רשות ערעור. המבקש שב וטוען נגד הפגמים שנפלו, לטענתו, בזיהוי אתר העתיקות ברשומות. עוד הוא טוען נגד בית המשפט המחוזי על שקבע ממצאים עובדתיים והעדיף את עדותו של עד התביעה על פני עדותם של המבקש ובנו.

בתגובתה טוענת המשיבה, כי טענותיו של המבקש אינן באות בגדרן של הטענות המצדיקות מתן רשות ערעור בבית המשפט העליון בערעור שני. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי נוכח ריבוי גרסאותיו של המבקש, לעומת עדותו העקבית של עד התביעה, רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע את הממצאים שקבע. עוד טוענת המשיבה, כי התנהגותו של המבקש עלתה כדי אדישות באשר לטיב השטח בו ביצע עבודות ללא כל היתר.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שבפני נחה דעתי, כי טענות המבקש אינן חורגות מתחום המחלוקת הספציפית שבינו לבין המשיבה וכי אין הן מעוררות כל שאלה בעלת היבטים חוקתיים או ציבוריים המצדיקים דיון בערעור שני בבית משפט זה (וראה: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

הבקשה נדחית.