בש"פ 1760/00 יוחנן אבירם נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת בשישה אישומים של גניבה בידי מורשה, בעבירה של קבלת דבר בתחבולה, בעבירה של קבלת דבר במירמה ובעבירה של מסירת ידיעות כוזבות ושיבוש מהלכי משפט.

בית-משפט קמא הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אך הוסיף והורה על חלופת מעצר ובלבד שהעורר יפקיד בקופת בית-המשפט סך של 50,000 ש"ח במזומן להבטחת התייצבותו בכל עת שיידרש. על החלטה זו ערר העורר לפני בית-המשפט העליון, וחברי, השופט ריבלין, החליט - מטעמים שלא אעמוד עליהם עתה - להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי כדי לבחון את תנאיה של חלופת המעצר. העניין חזר לבית-המשפט המחוזי וכבוד הנשיא אברמוביץ החליט - בהחלטה מנומקת - שלא לשנות מהחלטתו הראשונה. על החלטה זו האחרונה הערר שלפניי.

העילה העיקרית למעצרו של העורר - וכמותה סירובו של בית-משפט קמא לשחררו ממעצר אלא בתנאי שקבע - השניים נועצים עצמם בהוראת סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, ולפיה "קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר ...". שאלה ראשונה היא, איפוא, אם הוכחה עילת מעצר זו כראוי.

עיינתי בכתובים והגעתי לכלל מסקנה כי עילה זו של התחמקות מאימת-הדין הוכחה - וביתר. לא זו בלבד שהעורר נאשם במעשי רמייה למיניהם - אשר אין חולק כי יש ראיות לכאורה להוכחתם - אלא מסתבר כי העורר התחמק עד כה פעמים רבות מהתייצבות בבית-המשפט; וכדי כך הגיעו הדברים, עד שהמדינה ביקשה לחזור בה מכתב-האישום טרם ביצוע ההקראה, עד לאיתורו של העורר. אכן, האישום המקורי נגדו הוגש לבית-המשפט בחודש אוקטובר 1994, ומאז אותה עת ועד לסופה של שנת 1995 לא התייצב העורר לדיון בבית-המשפט אף שנדרש לדבר למעלה מעשר פעמים. גם לאחר מכן לא התייצב העורר לבית-המשפט כפי שהוזמן, והמדינה נלאתה מאיתורו הואיל ואין לו כתובת קבועה. רק לאחר שנמצא ונעצר סוף סוף, הוגש ביום 7.2.2000 כתב-אישום חדש, זה כתב-האישום התלוי ועומד עתה. נדע מכל זאת כי העורר היה עבריין נמלט במשך כשש שנים, וגם צווי הבאה רבים שהוצאו נגדו לא הוצאו כלל לפועל.

אכן, העורר שם ללעג ולקלס את כל מערכת המשפט, והגיעה עת לשים קץ למעלליו. אם כך ככלל, לא כל שכן שאין לו לעורר מען ידוע וקבוע. משפחתו עוברת דירה מעת לעת, ובני המשפחה טוענים כי אינם יודעים כיצד לאתרו. לרקע כל זאת, חסד עשה בית-משפט קמא עם העורר בהחליטו לשחררו ממעצר בהפקדת מזומן בסך 50,000 ש"ח. ומשהחליט בית-המשפט מה שהחליט, בוודאי לא אתערב בהחלטתו.

טוען בא-כוחו של העורר, וכך הוא אומר: העורר הוא פושט רגל, אין בכיסו פרוטה לפורטה, וחיובו בהפקדת 50,000 ש"ח במזומן פירושו הוא, למעשה, גזירת-דינו למעצר עד תום ההליכים. לשון אחר: בעוד אשר בית-משפט מסכים כי ראוי הוא העורר לשיחרור ממעצר בתנאים מסוימים, משית הוא עליו תנאים שהעורר אינו יכול לעמוד בהם, בבחינת ימין מקרבת ושמאל דוחה. בנסיבות מעין אלו, כך טוען בא-כוח העורר, הלכה היא כי יש להעמיד לנאשם תנאים שיוכל לעמוד בהם, ואם בית-משפט קמא לא עשה כן יעשה כזאת בית-המשפט שלערר.

הלכה היא ההלכה - על כך לא יחלוק איש - אך יישומה ישתנה מעניין לעניין. בענייננו שלנו אני נכון לקבל כי העורר הינו חסר-כל. יחד-עם-זאת, אין לי אלא להסתמך על דברים שאמר בית-משפט קמא, ולפיהם גם לאימו, גם לחברתו לחיים יש אמצעים העשויים להניב ערבות בנקאית בסך של 50,000 ש"ח. אין זאת אלא שבהכירן את העורר, לא האם ולא החברה נכונות לסכן 50,000 ש"ח אשר עלולים לרדת לטימיון (תרתי משמע). ואולם חששן של האם ושל החברה יכול אך להגביר את חששה של המדינה. העורר הוכיח עצמו כאדם שמילתו אינה מילה ודברו אינו דבר, וכאמור הגיעה עת לשים קץ לתעלוליו. אין להסתפק בחתימות מקורביו של העורר על ערבויות אלו ואחרות. על רקע העבר חובה היא לקיים "מאזן אימה" ממשי, ומאזן אימה מעין זה לא יתקיים אלא בהפקדת כסף במזומן, וכפי שנקבע.

אני מחליט לדחות את הערר.

היום, א' באדר ב' התש"ס (8.3.2000).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

00017600. G01