פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
1790/98
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
המ
בקשת:
מדינת ישראל
נגד
המשיב
:
משה וקנין
בקשה
(שלישית) להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים
מחוזי
באר-שבע, ת.פ. 536/96
תאריך הישיבה: כ"ד באדר
תשנ"ח (22.3.98)
בשם
המ
בקשת: עו"ד
אמי פלמור-הרץ
בשם
המשיב
:
עו"ד יעקב ביטון
החלטה
המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירת אינוס. בכתב-האישום מתואר מעשה האינוס, ומצויין בו, בין השאר, כי המשיב בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח ותוך ניצול העובדה כי הינה חולת-נפש ולקויה בשיכלה. עם הגשת כתב-האישום הורה בית-משפט קמא על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
לאחר תום שנת מעצר הורה בית-המשפט העליון, שתי פעמים, להאריך את מעצרו של המשיב בשלושה חודשים. הבקשה שלפני היא להאריך את המעצר פעם שלישית, זו הפעם בתשעים ימים.
הדחיות החוזרות ונישנות בהליכי משפטו של המשיב נועצות עצמן בתהליך איבחון נפשי שהמשיב עובר לבקשת בא-כוחו, ועל יסוד טענה כי לא היה אחראי למעשיו לעת מעשה האונס, ומכל מקום כי אין הוא כשיר לעמוד לדין.
למרבה הצער - זה, כנראה, מהלכם הרגיל של הדברים - תהליך האיבחון נמשך כחצי שנה, וכפי שנימסר לי אמור התהליך להסתיים עד ליום 19.4.98, הוא היום שניקבע לישיבה הבאה של בית-המשפט.
ביום 22.12.97 שבית-המשפט העליון (מפי השופט מצא) האריך את מעצרו של המשיב בשלושה חודשים נוספים, אך מסתבר כי בשלושה חודשים אלה לא נערכה כל ישיבה במשפטו של המשיב, אך מטעם זה שתהליך האיבחון טרם נסתיים.
נוכח כל אלה סבור הייתי לתומי כי בא-כוח המשיב יסכים להארכת המעצר, מאותם טעמים עצמם שניתנו להארכת המעצר האחרונה. ואולם עורך-דין ביטון, בא-כוח המשיב, לא הסכים אלא להארכה של חודש אחד בלבד, עד לקבלתה של ההחלטה בדבר איבחונו של המשיב.
עמדתו של עורך-דין ביטון תמוהה בעיניי, שכן לא ברור לי מה יהיה, לדעתו, בעוד חודש ימים. והרי אותם טעמים שהצדיקו עד-כה את הארכת מעצרו של המשיב לא נשתנו. ואילו בעוד חודש ימים ראוי היה כי יינתן למשפט להמשיך וללכת בדרכו הרגילה.
ואמנם, מסתבר כי פרשת התביעה נסתיימה, וכי עתה נתון המשך ההליכים לפרשת ההגנה ולהחלטות בית-המשפט. בנסיבות אלו ברור בעיניי כי הֶצדק שהיה ביום 22.12.97 להאריך את מעצרו של המשיב בשלושה חודשים ממשיך להתקיים אף כיום.
טוען עורך-דין ביטון כי הראיות שנשמעו בבית-המשפט כירסמו במסכת לכאורה שהוצגה על-פי ההודעות שנגבו במשטרה, וכי מטעם זה אין להיענות לבקשת המדינה. לא מיניה ולא מקצתיה. עיינתי מעט בעדותו של מר כחלון, אשר היה עד - על-פי הנטען - למעשה האונס, וקשה לי להבין כיצד ניתן לטעון כי מר כחלון לא היה עד (לכאורה, כמובן) למעשה מין שעשה המשיב במתלוננת.
עוד טוען עורך-דין ביטון כי בית-המשפט טרם נתן החלטה בטענתו כי אין להשיב לאשמה. לא אכנס לטענה זו לגופה. אומר אך זאת, כי בשים-לב לרקע הכללי של הדברים אין בה בטענה כדי להעלות או להוריד.
עוד טוען עורך-דין ביטון כי פרקליטות המדינה לא השיבה לבקשתו להגיש כראיה קלטת שבה הוקלטה המתלוננת. ואולם גם טענה זו אין בה כדי להשפיע על הבקשה להארכת מעצר.
חזקה על הפרקליטות כי תשיב לבא-כוח המשיב עד למועד הישיבה הבאה, וכי עד אז גם יתן בית-משפט קמא את החלטתו לטענה כי אין להשיב לאשמה.
כללם של דברים: הסיכון שהמשיב מהווה לסביבתו - כעולה מחוות-דעתו של הפסיכיאטר המחוזי - לא נשתנה, ובנסיבות כפי שתוארו בראשית דבריי אינני רואה מנוס אלא להיעתר לבקשת המדינה ולהאריך את מעצרו של המשיב כבקשתה.
אני מחליט, איפוא, להיעתר לבקשת המדינה ולהאריך את מעצרו של המשיב בת.פ. 536/96 (מחוזי, באר-שבע) בתשעים ימים נוספים החל ביום 26.3.98.
היום, כ"ד באדר תשנ"ח (22.3.98)
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98017900. G01