בש"פ 180/00 מדינת ישראל נ. כרים זידאן

המשיב (כרים זידאן) עומד לדין פלילי בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, באשמה של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי וכן החזקת כלים המשמשים להכנת סם או לצריכתו, בניגוד לפקודת הסמים המסוכנים. לפי כתב האישום, ביום 22.7.99 נעצר המשיב יחד עם אדם אחר במונית, שנסעה לעכו, ובמונית נתפס סם מסוג הרואין, במשקל של 52 גרם לערך, ומשקל אלקטרוני המשמש להכנת סמים לצריכה.

ביום 5.8.99 החליט השופט מ' נאמן, מבית המשפט המחוזי בחיפה, לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים. הוא ציטט בהחלטתו דברים מתוך הודעה שהמשיב מסר במשטרה, לאחר שנעצר, וציין כי יש בדברים אלה הודאה בכך שהמשיב החזיק בסם יחד עם אחר בכוונה למוכרו. לכן, הוסיף השופט, חזקה עליו שהוא מהווה סיכון לשלום הציבור וחלופת מעצר לא יהיה בה לסכל סיכון זה.

המשיב הגיש ערר לבית משפט זה. בערר נטען כי נוכח העבר הנקי של המשיב, ראוי להסתפק בחלופת מעצר. בית המשפט (השופטת ד' דורנר) דחה (ביום 8.9.99) את הערר (בש"פ 5693/99).

עוד לפני שניתנה ההחלטה בערר שהוגש לבית משפט זה, הגיש המשיב (ביום 26.8.99) בקשה לבית המשפט המחוזי לקיים עיון חוזר בהחלטה לעצור אותו עד תום ההליכים (להלן - הבקשה הראשונה). בבקשה זאת העלה המשיב הצעה חדשה לחלופת מעצר: מעצר בית ב"בית החסד" בחיפה. השופט נאמן ביקש תגובה מאת פרקליטות המחוז. הפרקליטות הגיבה בכתב כי היא מתנגדת לבקשה, כיוון שלא חל כל שינוי בנסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטת המעצר. בעקבות תגובה זאת, ובלי לקיים דיון במעמד המשיב או באת-כוחו, החליט בית המשפט (ביום 1.9.99) לדחות את הבקשה.

על החלטה זאת הגיש העורר ערר לבית משפט זה. ערר זה הגיע לדיון בפני. הטענה העיקרית בערר היתה, שלפי סעיף 57 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - חוק המעצרים), הדיון בבקשה לעיון חוזר יהיה בפני העצור. על יסוד טענה זו החלטתי (ביום 22.11.99) לקבל את הערר (בש"פ 7797/99). בין היתר אמרתי כך:

"אכן, במקרה זה, על פני הבקשה לעיון חוזר, כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי, נראה כי אין בה ממש. אף-על-פי כן, מן הראוי היה לזמן את העורר, כמצוות החוק, לדיון בבקשה, שיכול היה להיות קצר בתכלית. משלא הוזמן העורר לדיון בבקשה, אני רואה בכך טעם לבטל את ההחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 1.9.99, ולהחזיר אליו את התיק, על מנת שידון בבקשה לעיון חוזר בפני העורר ובאת-כוחו".

בהתאם לכך דן השופט נאמן מחדש בבקשה לעיון חוזר בפני המשיב ובאת-כוחו (להלן - הבקשה השניה). עיקר הדיון נסב על השאלה אם מעצר בית ב"בית החסד" בחיפה מהווה חלופת מעצר נאותה. בהחלטתו (מיום 15.12.99) אמר השופט כי מעצר בית ב"בית החסד" יכול להוות חלופת מעצר נאותה לגבי אישומים מסויימים, אך יש אישומים שלגביהם אין הוא מהווה חלופת מעצר נאותה. השופט פירט את הסדרי הפיקוח על הדיירים ב"בית החסד", כפי שהוצגו במכתבו של מנהל הבית, והגיע למסקנה כי הסדרים אלה אינם מספיקים כדי שמעצר בית במקום זה יהווה חלופת מעצר נאותה בעבירת סמים, כמו במקרה זה. לפיכך דחה השופט את הבקשה.

לא עברו אלא ארבעה ימים, והמשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ביום 19.12.99) "בקשה דחופה לעיון חוזר". בבקשה זאת (להלן - הבקשה השלישית) חוזר המשיב וטוען כי "בית החסד" מקיים פיקוח נאות על הדיירים המתגוררים בו, ולהוכחה צורף תצהיר של מנהל הבית. בהתאם לכך נתבקש בית המשפט לאשר את חלופת המעצר המוצעת.

הפעם, משום מה, הגיעה הבקשה לדיון בפני השופט א' רזי. השופט רזי, לאחר שעיין בחומר, שמע את טענות הצדדים, ובכלל זה גם הסברים ממנהל "בית החסד", הגיע למסקנה כי הסדרי הפיקוח ב"בית החסד" אינם כפי שתוארו בהחלטה של השופט נאמן. אמנם, אמר השופט רזי, "ההלכה היא, כי מי שנאשם בעבירות סמים, ומשקיימות נגדו ראיות לכאורה להוכחת האשמה, יש בדרך כלל להחזיקו במעצר עד תום ההליכים. מדיניות זו נובעת מהחשש שעבריין סמים ימשיך לסכן את הציבור". עם זאת, כיוון שלמשיב יש עבר נקי, וכיוון שמדובר במעצר בית במוסד מוכר ומכובד, החליט השופט רזי (ביום 6.1.2000) כי המשיב ישוחרר מן המעצר, ויהיה נתון במעצר בית מלא ב"בית החסד", בתנאים מגבילים, כגון, שהמשיב יפקיד את דרכונו במזכירות בית המשפט, יימנע מלעשות שימוש בטלפון, ועוד.

על החלטה זאת הוגש ערר, הפעם על ידי המדינה.

אחת הטענות בערר היא כי "טעה בית המשפט המחוזי כאשר קיבל בקשה לעיון חוזר ללא שינוי נסיבות". לדעתי הטענה נכונה. סעיף 52 לחוק המעצרים קובע כי עצור רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר "אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". על העילות לעיון חוזר לפי סעיף זה ראו י' קדמי, סדר הדין בפלילים , חלק ראשון (1997), עמ' 281-280. אך במקרה זה הוגשה הבקשה השלישית ארבעה ימים בלבד לאחר שהבקשה השניה נדחתה, ובלי שנתגלו עובדות חדשות, אף לא נשתנו הנסיבות. הסבריו של מנהל "בית החסד" לגבי הסדרי הפיקוח הוצגו בפני בית המשפט, במכתב מאת המנהל, עוד בעת הדיון בבקשה השניה והם לא נשתנו, בוודאי לא שינוי מהותי, משהועלו בבקשה השלישית במסגרת תצהיר מטעם המנהל. במצב זה, לפי לשון החוק, לא היה המשיב רשאי לבקש עיון חוזר. אכן, לא רק לפי לשון החוק, אלא גם על יסוד תכלית החוק, ושיקולים של מדיניות שיפוטית, אין זה ראוי שבית המשפט ידון בבקשות לעיון חוזר, לגופו של עניין, בלי שנתקיימו התנאים שנקבעו לעניין זה בחוק. אם כל עצור יורשה לבקש ולחזור ולבקש עיון חוזר לעתים קרובות, אף שלא נתגלו עובדות חדשות ולא חל שינוי בנסיבות, מתוך תקווה שבסופו של דבר יימצא שופט שייענה לבקשה וישחרר אותו מן המעצר, יש לחשוש לריבוי בקשות ללא יסוד וטעם; ואם בית המשפט ידון בבקשות כאלה לגוף העניין, יהיה זה בהכרח על חשבון הליכים אחרים, שבית המשפט העמוס חייב לקיים, וממילא גם על חשבון עצורים אחרים הממתינים כל אחד לדיון בעניינו.

לכן, מן הראוי היה שבית המשפט המחוזי ידחה את הבקשה השלישית של המשיב, לאחר דיון במעמד המשיב, משנתברר כי הבקשה אינה מקיימת את התנאים שנקבעו בחוק, ללא דיון לגוף הבקשה.

בעת הדיון בערר, שאלתי את באת-כוח המשיב מה היה הבסיס המשפטי או ההצדקה העניינית להגשת הבקשה השלישית לעיון חוזר ארבעה ימים לאחר שהבקשה השניה נדחתה. התשובה היתה שהבקשה השלישית נועדה לצורך "הבהרה" של הבקשה השניה, כלומר, לצורך הוספת פרטים לגבי חלופת המעצר שהוצעה בבקשה השניה או, אולי, לצורך נסיון נוסף לשכנע את בית המשפט במעלות של חלופה זאת. אולם בקשה לעיון חוזר לא נועדה, על פי החוק, לשמש לצורך זה. אם המשיב היה סבור כי בית המשפט המחוזי טעה בהחלטה שנתן בבקשה השניה, וכי היה עליו לקבל את חלופת המעצר שהוצעה, היתה הדרך פתוחה בפניו להגיש ערר לבית משפט זה. זאת ועוד. עיינתי בפרוטוקולים של הדיונים שנערכו בבית המשפט המחוזי, בבקשה השניה בפני השופט נאמן ובבקשה השלישית בפני השופט רזי, ולא מצאתי שהיה בבקשה השלישית, ובכלל זה ההסברים שניתנו לבית המשפט על ידי מנהל "בית החסד", כדי לשנות באופן מהותי את תמונת המצב לגבי חלופת המעצר כפי שהוצגה בבקשה השניה. כלומר, לא היתה הצדקה לבקשה השלישית אפילו לצורך "הבהרה".

לאחר שנסתיים הדיון בפני, כנראה במחשבה שניה, שלחה באת-כוח המשיב הודעה לבית המשפט, ובה נאמר כי הבקשה השלישית לעיון חוזר "היתה למעשה בקשה להמשך דיון בבקשה לעיון חוזר שנדונה בפני כבוד השופט נאמן". אולם, יהיה אשר יהיה הבסיס המשפטי לבקשה לקיים "המשך דיון" לאחר שכבר ניתנה החלטה, הבקשה השלישית לא הוצגה כבקשה להמשך דיון אלא כבקשה לעיון חוזר; ואם אמנם היא לא היתה אלא בקשה "להמשך דיון", מן הראוי היה שהדיון בבקשה זאת יימשך בפני אותו שופט, כלומר, בפני השופט נאמן.

כך או כך, די בכך, לדעתי, כדי לקבל את הערר ולבטל את ההחלטה שניתנה על ידי השופט רזי, ביום 6.1.2000, לשחרר את המשיב מן המעצר.

גם לגוף העניין, לדעתי, יש לקבל את הערר. כפי שהשופט רזי ציין, וכפי שנאמר על ידי בית משפט זה פעמים רבות, בדרך כלל מן הראוי שנאשמים בעבירות הקשורות לסחר בסמים יהיו נתונים במעצר עד תום ההליכים. במקרה זה, המשיב אמר בהודעה שמסר למשטרה כי הוא החזיק בהרואין, יחד עם אחר, לצורך מכירה. אמנם כעת המשיב מתכחש להודעה זאת. אך אין בכך כדי לשנות, שהרי העובדות מדברות בעד עצמן: המשיב החזיק, יחד עם אחר, כמות גדולה של הרואין, כשכמות הסם מעידה שהוא נועד למכירה, ונוסף לכך החזיק במשקל אלקטרוני המשמש לצורך הכנת הסם למכירה. משום כך, ובהעדר הסבר אחר מטעם המשיב, יש להתייחס אליו, בשלב זה, כמי שמעורב בסחר בהרואין. במצב זה צריך נסיבות יוצאות דופן כדי לשחרר את המשיב מן המעצר.

על רקע זה יש להחליט אם מעצר בית ב"בית החסד" יהווה חלופת מעצר נאותה. "בית החסד", כפי שעולה מן החומר שבפני, וכפי שאף מקובל על בא-כוח המדינה, הוא אכן מוסד מוכר ומכובד, העושה עבודה טובה, בין היתר, בהחזקת נאשמים הנתונים, על פי החלטה של בית המשפט, במעצר בית. אולם הסדרי הפיקוח בבית זה אינם מספיקים בדרך כלל לצורך מעצר בית של נאשמים בעבירות הקשורות לסחר בסמים. גם מטעם זה מן הראוי, לדעתי, לבטל את ההחלטה של בית המשפט המחוזי המשחררת את המשיב מן המעצר.

אוסיף כי נראה שמשפטו של המשיב יוכל להסתיים במועד קרוב. בית המשפט קבע שני מועדים להוכחות בחודש זה: ביום 16.1.2000 וביום 25.1.2000. לפי הערכת בית המשפט, בשתי ישיבות אלה ניתן יהיה לסיים את שמיעת הראיות. מכל מקום, חזקה על בית המשפט שיפעל במהירות הראויה כדי שמשפטו של המשיב יסתיים לפני שיחלפו תשעה חודשים מיום שנעצר.

על יסוד האמור אני מקבל את הערר ומחליט כי המשיב יהיה נתון במעצר עד תום ההליכים.