בש"פ 1802/07 סמי זיתון נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן ) בב"ש 90207/07 מיום 8.2.07, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום ברמלה כתב אישום, המייחס לו עבירה של סחר בסם מסוכן, לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים ); עבירה של הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של ניסיון פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 25, 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין ועבירה של נהיגה פוחזת ברכב, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר נצפה על ידי שוטרים, שעה שהוא מוכר לאישה סם מסוכן מסוג הרואין תמורת סכום של 100 ש"ח. העסקה נעשתה בזמן שהאישה הגיעה למקום האירוע במונית והעורר ברכב מסוג מזדה. לאחר העסקה, הגיעו השוטרים לביתו של העורר, שם פגשו בו כשהוא נוסע לקראתם ברכב מסוג טויוטה. מדלקו השוטרים אחריו במטרה לעצרו, החל העורר להתחמק מהם באמצעות נהיגה פרועה, כשתוך כדי כך, הוא מנסה לפגוע באחד השוטרים.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום ברמלה, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 12.10.06, קבע בית-משפט השלום (כבוד השופט ד' שהם ), כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה בעוצמה מופחתת והורה על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו. אף על פי ששני התסקירים של שירות המבחן לא המליצו על שחרורו של העורר לחלופות שהוצעו, הורה בית-משפט השלום ביום 5.11.06, על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בית בבית דודו, בתנאים אשר קבע בהחלטתו. על החלטה זו הגישה המדינה ערר לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

בהחלטתו מיום 7.11.06, קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן ) את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית-המשפט קבע, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו וכי המסוכנות הנלמדת מהן, מונעת את שחרורו לחלופת מעצר. בקליפת אגוז העיר, כי באם משפטו של העורר לא יסתיים תוך זמן קצר, ראוי יהיה לבחון חלופת מעצר אחרת, במקום המרוחק יותר משלושים ק"מ ממקום מגוריו. על החלטה זו ערר העורר ערר לבית משפט זה.

בהחלטתי מיום 29.11.06 קבעתי, כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה במידה ובעוצמה, אשר יש בה כדי להצדיק את השארתו במעצר עד תום בירור דינו. ציינתי, כי גם שירות המבחן לא מצא בזמנו לנכון להמליץ על שחרורו לחלופת מעצר.

ביום 14.12.06, במסגרת בקשה לעיון חוזר, הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בתנאים אותם קבע בגוף החלטתו. על החלטה זו הגישה המדינה ערר לבית-המשפט המחוזי.

בהחלטתו מיום 15.12.06, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן ), כי העורר הזדרז בהגשת בקשתו וכי הטווחים מאז החלטתו מיום 7.11.06, קוצרו הרבה מעבר למידה על מנת לבחון שחרור לחלופת מעצר. עוד ציין, כי במידה וההליכים בבית משפט השלום יתנהלו באופן שמשפטו של העורר יימשך מעבר לסביר ולצפוי, ניתן יהא לשוב ולשקול שחרורו לחלופת מעצר. בית-המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. על החלטה זו הוגש ערר מטעם העורר לבית משפט זה.

בהחלטתו מיום 28.12.06, אימץ בית משפט זה (כבוד השופט א' גרוניס ) את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ודחה את הערר בקובעו, כי לא היה מקום להחלטתו של בית-משפט השלום מיום 14.12.06, להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית משפט זה ציין, כי החלטת בית-משפט השלום ניתנה כשבועיים וחצי בלבד לאחר שבית-משפט זה מצא שיש מקום להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים. עוד ציין, כי נקבעו מועדי הוכחות לחודש מרץ 2007 וכי יחלפו מספר חודשים בטרם יחל משפטו של העורר. בית משפט זה הדגיש, כי אף אם מתחשבים בנתון זה, שהינו נתון שיש להתחשב בו, אין בו כדי להביא לשינוי החלטתו של בית-המשפט המחוזי. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בעניין מעצרו לבית-משפט השלום.

בהחלטתו מיום 11.1.07, קבע בית-משפט השלום (כבוד השופט ד' שהם ), כי החלטת בית משפט זה ניתנה ביום 28.12.06, מתוך ידיעה ברורה כלשונו, שמועד ההוכחות הראשון בתיק נקבע לחודש מרץ ויחלפו לפחות 6 חודשים מיום מעצרו של העורר ועד ניהול ישיבת ההוכחות שלא בהכרח תסיים את שמיעת התיק. עוד ציין, כי הנסיבות לא השתנו. משכך, דחה את הבקשה. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי.

בהחלטתו מיום 8.2.07, קבע בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן ), כי לא חלו שינויים בנסיבות. בית-המשפט המחוזי אימץ את קביעת בית-משפט השלום מיום 11.1.07, לפיה בית-משפט זה בהחלטתו (בש"פ 1055/06) ראה לנגד עיניו את מועדי ההוכחות הקבועים לחודש מרץ 2007. חרף זאת, הורה בית-המשפט המחוזי לבית-משפט השלום לעשות מאמץ ולקצוב יותר זמן לשמיעת ההוכחות בתיק לחודש מרץ או לפניו.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית משפט-המחוזי משלא נתן דעתו לקביעת בית משפט זה (כבוד השופט גרוניס ) בהתייחסותו לחלוף הזמן כנתון שבו חייבים להתחשב. עוד ציין, כי חלו שינויים בנסיבות.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, בית משפט זה מהווה מערכה שלישית בעניינו של העורר. לא חל כל שינוי נסיבות מאז ניתנה החלטה של בית משפט זה (כבוד השופט גרוניס ) והוסיפה, כי אין בית משפט זה יכול להיות ערכאת ערעור על החלטתו שלו. זאת ועוד, עסקינן בעבירות חמורות מאוד, קיימת מסוכנות גבוהה מצידו של העורר וקיימות ראיות לכאורה בעניינו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל.

אכן, בית משפט זה היה ער לעובדה שמועדי ההוכחות יתנהלו בחודש מרץ 2007. עתה, אנו מצויים בפתחו של חודש זה ובמהלכו נקבעו שני מועדי הוכחות, אשר באחד מהם אמור היה להתקיים דיון של שעה אחת ביום 11.3.07, ואילו המועד השני שנקבע ליום 18.3.07 אמור להתבטל עקב צו שירות מילואים שקיבל בא-כוח העורר; כתוצאה מכך כיום אין למעשה אף מועד שנקבע להמשך שמיעת ההוכחות בתיק.

ברי, כי אין הדבר מידתי ואין בו כדי לקדם את עניינו של העורר, אשר משפטו עשוי אפוא להתארך זמן רב. העורר מצוי מזה כשישה חודשים במעצר ולית מאן דפליג, כי יש בחלוף הזמן כדי להטות את הכף לזכותו. לכך יש להוסיף את נסיבותיו הקונקרטיות של העורר. העורר הינו בחור צעיר, חסר כל עבר פלילי, אשר שירות המבחן המליץ על שחרורו לחלופה מעצר. בנסיבות אלה השתכנעתי, כי יש בחלופת המעצר, המרוחקת ממקום מגוריו של העורר ותחת פיקוחו המלא של המפקח כפי שפורט בגוף ההחלטה של בית-משפט השלום מיום 14.12.06, כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. החלופה עונה על דרישת בית המשפט המחוזי אותה קבע בהחלטתו מיום 7.11.06, לפיה כאמור אם המשפט לא יסתיים תוך זמן קצר, דבר אשר מתקיים בענייננו, ותוצע חלופה במקום מרוחק של יותר משלושים ק"מ ממקום מגוריו, בצירוף ערבויות מתאימות בפיקדון כספי ניכר - ראוי יהא לבחון החלופה על ידי שירות המבחן ולשקול מחדש את החלטת המעצר. בהתאם לכך, קבע בית-משפט השלום את תנאי השחרור ביום 14.12.06. זאת ועוד, התרשמותו של בית-משפט השלום תואמת את התרשמותו של שירות המבחן, ולטעמו ניתן יהא לסמוך על המפקח שימלא את תפקידו ויפקח על העורר. אדגיש, כי מאז החלטתי ביום 29.11.06 ועד היום חלף זמן ניכר, אשר כאמור, יש בו כדי להטות את הכף לזכותו של העורר.

סוף דבר, הערר מתקבל. העורר ישוחרר לחלופת מעצר לאחר שימלא אחר התנאים שנקבעו בהחלטת בית-משפט השלום מיום 14.12.06.