בש"פ 1802/11 נתנאל לוי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שדחה ערר על החלטת בית משפט השלום שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.

כנגד העורר ואחרים הוגש ביום 19.1.11 כתב אישום ל בית משפט השלום בתל אביב-יפו בו יוחסו לעורר עבירת תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר לפי סעיף 382(2)(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי הנטען, ביום 14.1.11 במועדון "מדיסון" בהרצליה, תקף העורר את המתלונן

ששמו ארי, בכך שנתקע בגופו בכוונה כשזה ביקש לצאת מן המקום. לשאלתו "למה?", חבט העורר בפניו של ארי באגרופו. בהמשך, מחוץ למועדון לאחר שחברו לעורר שניים נוספים, פנה העורר לארי ושאלו "מה אתה מלשין, אתה רוצה כאן את כל המשטרה?", העורר נגח בפניו של ארי ויחד עם שני חבריו הפילוהו לרצפה, בעטו בו וחבטו בו באגרופים. חברו של המתלונן, בשם גיא, סינן כלפי העורר וחבריו "אל תגעו בו". בתגובה, חבט אחד מהם באגרופו בפניו של גיא. גיא ניסה להימלט מהמקום בעוד השלושה רודפים אחריו וכשהשיגוהו דחפו אותו והפילוהו ארצה. בעודו מכסה את ראשו בין ידיו תקפו העורר וחבריו את גיא בבעיטות ולא חדלו עד אשר נחבל בראשו ובפניו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העורר ושני הנאשמים הנוספים עד תום ההליכים המתנהלים נגדם לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: החוק ). בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לעורר וליתר הנאשמים ולקיומה של עילת מעצר בגין מסוכנות. בדיון מיום 30.1.11, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה אף כי חל בהן כרסום לאור תיקונים שנעשו בהליך הזיהוי במשטרה והזיהוי החלקי של העורר על ידי מתלונן אחד מתוך השניים. בית המשפט שיחרר את שני הנאשמים הנוספים למעצר בית אך לגבי העורר קבע כי לאור עברו הפלילי הכולל הסגת גבול ועבירות אלימות ולאור העובדה כי כבר הוזמן תסקיר משירות מבחן, הוא יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת.

שירות המבחן עמד על הקושי של העורר להימנע ממעורבות בפלילים, אך למרות זאת, ובהתחשב בגילו הצעיר ובנכונות משפחתו להתגייס שוב למענו, המליצו על שחרורו לחלופת מעצר. בהחלטתו מיום 10.2.11 דחה בית המשפט השלום את המלצת שירות המבחן והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים, בהיעדרה של חלופה מספקת לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב.

3.

על החלטה זו ערר העורר ל בית המשפט המחוזי. כבוד השופט ציון קפאח קבע כי זיהויו של העורר חף מספקות וכי קיימת תשתית ראיות לכאורית למעשים המיוחסים לו, ולפיכך דחה את הערר.

מכאן הערר שבפניי.

4.

העורר טען ארוכות להיעדר ראיות לכאורה, אך בסוף הדיון חזר בו מטענה זו כך שלא נותר לנו אלא לדון בעילת המעצר ובשאלת החלופה.

אומר בקצרה כי כנגד העורר עומדת חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו- 1996. נקעה נפשו של הציבור מהאלימות הסתמית ההולכת ומתעצמת במקומותינו. נקעה נפשו של הציבור מבריונים אלימים המטילים חיתתם על אזרחים תמימים, שנקלעו לקרבתם של אותם בריונים, שכל "גבורתם" נידפת ומתפוגגת שעה שהם מוצאים עצמם על ספסל הנאשמים בבית המשפט. אין כמו תופעת הבריונות כדי לפגוע באיכות החיים של האזרח הקטן, שמוצא עצמו מפוחד שמא בשל מבט חטוף או מילה "מיותרת" הוא עלול ליפול קרבן להתפרצות אלימה מצד אדם שאינו מכיר כלל. כך לגבי בריונות ברחוב ובמקומות ציבוריים וכך לגבי בריונות ואלימות במקומות בילוי ובמועדונים. בריונות לשמה היא עילת מעצר מובהקת של "בטחון הציבור", ועל

הבריון הישראלי המצוי לדעת כי בגין עבירות כגון דא הוא עלול למצוא עצמו במעצר לתקופה ממושכת על מנת להבטיח כי "יצֵן דמו".

במקרה דנן, בין המתלוננים לבין העורר אין היכרות קודמת והתקרית האלימה – שהוגדרה על ידי בית משפט השלום כ"מחול שדים של אלימות" וכ"אלימות בוטה ומבהילה" – אינה אלא בריונות והפעלת כוח לשמה ללא סיבה. למרות גילו הצעיר, לחובתו של העורר שלוש הרשעות שעניינן שבל"ר, הפרעה לשוטר ואלימות. אך לאחרונה הורשע העורר בעבירה של דקירה, שהה במעצר בית למשך שנה והיה תחת פיקוח קצין מבחן, אך דומה כי לא שנה, לא למד ולא הפנים את לקחו. במצב דברים זה, לא ייפלא כי ערכאות קמא מצאו כי חלופת מעצר לא תסכון לאיין או להקהות את מסוכנתו של העורר, שהיה הרוח החיה בתקרית האלימה.

אשר על כן אני דוחה את הערר.